בדיוק ככה אני אוהב אותה, שבע וחצי.
נתתי לה פתק, לפני כמה ימים, שכתוב עליו את הכמות בקטן, ובצד
לב מדויק וסימטרי. היא הביטה בי בתמיהה ולא ממש הבנתי עד הסוף
את מבט שלה. שאלתי אם היא מרוצה והיא הנהנה והכניסה את הפתק
לכיס. אני מקווה שזה בסדר, נורא מקווה, כי בזמן האחרון הטעויות
שלי עולות לי שמונים ושלוש בממוצע מהכאב שבי, וזה הרבה.
מאז אני עובד על הלבבות שלי, שיהיו קצת עקומים, אולי היא אוהבת
את זה כך. מלא פתקים צהובים ממלאים לי את דלת הארון, כל אחד עם
לב קצת שונה, אבל כולם עם חמישים ושש השקעה ורגש.
מאז לא ממש דיברנו, אבל הפחד שלי נהיה לא מאוזן, זה מדאיג.
הבדלים מהותיים בין מספר למספר ואני מרגיש קצת דקירות בצד,
דקירות של חוסר אונים. שהפחד נמצא במספרים היותר קטנים, אני
מלא תקוות ופנטזיות וזה עושה לי טוב. אבל את הטוב הזה, אף פעם
לא הצלחתי לחשב.
מוזר לי בעיקר כרגע, עם המון לבבות נורא עקומים על כל הארון,
ומספרים לא רגילים בראש.

רק המנורה הקטנה דלוקה עכשיו, ואני מנסה לא לפחד מהצלליות
שהסרגל שאני אוחז עושה. אני מניח אותו בצד, ומנסה לסמן עם
הידיים את האהבה שלי. הכמות, מספיקה?
מי יענה לך, טיפשון, אתה כאן לבד, רק המנורה מחממת את היד שלך,
אבל כל השאר נשאר קר.

תשעים וחמש בלבול.
מאה שבעים ותשע ייאוש.

תקווה, איפה את עכשיו?