motto:
מחפשים את שביל הזהב? נשאר רק הבוץ. ראובן ד.

- "סבא, אני יכול לקנות גלידה?"
- "כן, חמוד שלי, גש למדף העליון במטבח, וקח, מהקערה בפינה,
מטבעות, כמה שאתה צריך". היה זה מטבח קטן, בדירת-שיכון צנועה,
בדרום-תל-אביבה.
- "תודה סבאל'ה", והנכד קנה גלידה, כרטיס קולנוע, חולצה
למסיבה, אופניים.
  כי היה זה סבא גלותי, פליט-שואה, שעבד קשה, עבר השפלות, שם,
ובארץ-הקודש, בשביל הדינרים. עד יומו האחרון, בדירת-השיכון
,מחייך בטוב-לב, מחלק דינרי-זהב: לילדים, נכדים, חברים, חולים,
אומללים, ונזקקים.

 הכרתי גם סבא אחר: אלי-עזר, (ורעה-איתו, שיפרה, שיהיו
שניהם), "מלח-הארץ", אץ-לן, עם חיוך נדיב, ויד קמוצה. היה
ונשאר ב"הגנה", על הדינרים.
הייתי צעיר, ולא ידעתי , שכל כך הרבה "מלח", מזיק לבריאות.
מאוד. רעל לכליות, ללב, למוח, לנשמה. הנזק בלתי הפיך,
וכשמתגלה, באיחור, עדיף היה שלא.! ראו, הוזהרתם!
-  שהצעירים יעשו מאמץ, יעץ, סבא אלי-עזר, נועץ מבט
אהבת-אין-קץ, במראה.
משנפלה עליו ירושה שמנה, ציטט חכמים ממנו (היו רבים כאלה):
- "אם אין אני לי, מי לי?" נזכר ב"ימי פומפי האחרונים",
ובתחושת נוסע-סמוי, על ספון ה"טיטאניק", נתקף דחף-פזרנות, עז,
ובלתי נשלט: מכונית חדשה כל שנה, לפינת הליטוף, שיפץ דירתו
בצפון-הרחוק התל-אביבי, שידרג ריהוט, נסע לסין, לטינבוקטו,
ולאמא-זונה.
- "זה שלי, ואם ארצה, אתן לכלבים", הפתיעה את צאצאיו האוהבים,
והוריש להם עפר-רגליו, להתפלש בו, דאגות, צרות, סוודר עם
חורים, גאוות-יחידה, וגנים-חולניים. למען הצדק יאמר: הכלבים
לא גילו עיניין רב בעצות, בריהוט-שארית-השיפוץ, ובסוודר
אכול-האש, (מימי ה"הגנה").
- "הסבתא השנייה מאומצת, חורגת, וגלותית! בגלל זה היא כל הזמן
נותנת, ונותנת," הבריקה סבתא שיפרה, בגילוי נאות, לנכד, שחזר
מן הגן. גם היא, מחלקת כרוזים, ב"הגנה" על הדינרים, יועצת
יופי-ואהבת-חינם, ומורישה גנים חולניים, (פו-פו, שלא נדע.)

  עברה עוד שבת, חודש, שנה, ובא הנכד לסבא.
- "סבאל'ה, רציתי לקנות מכונית, מה דעתך?"
- "רעיון מצויין, חמוד שלי, גש למדף העליון במטבח, וקח מן
הקערה בפינה, מטבעות, כמה שאתה צריך". ניגש הנכד לקערה הסדוקה
שבפינת המדף העליון במטבח הישן, וצעק מבוהל:
"סבא, אין כלום בקערה, המנקה גנבה את כל הכסף!"
"כאן אין  גנבים. אבל תגיד לי, נכדי היקר, האם נכון שבאת
ולקחת, כשהיית זקוק, ותמיד מצאת כסף?"
- "כן, סבא".
"האם אי-פעם, גם החזרת כסף, תמורת מה שלקחת?"
- "לא סבא, לא אמרת לי".
- "עוד לא מאוחר, אתה עדיין ילד, אז דע לך: אם לוקחים, צריך
גם לתת מדי פעם, אחרת באים יום אחד, ולא מוצאים כלום..."

משל זה, שסיפרה אמי, חשוב ביותר:

ניסיתי, כעבור יובל,  להסביר לאישתי. לא הבינה. כך הגיעו
נישואי לקיצם.

ובכלל, למה לבזבז על צאצאים, אם אפשר לנסוע לסי,
ולאמא-זונה?

קל יותר לחלק עצות, מדינרי זהב!

אכן הוכח,לצערי, שככול שתתן פחות, ילדך, ונכדך יעריכו,
ויאהבו אותך יותר.