הבידוד החושי הכרוך בשהייה על הדוברה המזדיינת הזאת
חובר לחסך הוגינאלי החריף שאני חווה, מהחמורים שידעה הציונות,
ושניהם ביחד עושים אותי פעור
כמו משהו פעור מאוד, כמו משהו פעור מאוד מאוד אפילו,
חוויות הבסיס, אבני היסוד,
כולם מולבשים מגברים וקריאות חדשות -
קולות צחוק ואנשים הולכים, זה איננו דבר מובן מאליו,
גווה הרכון של המרצה הצעירה לסיעוד, השחור של הטנגה המושלמים
שלה
מבעד לבד הלבן של מכנסיה, שקוף כמו ברא את היצר אלוהים לבקן,
העיקול והקימורים, האמיתות הידועות לכל, הוורוד שדמיינתי, שומר
את התמונה,
כמה החיים שלי היו מושלמים אם הייתי שם אותה בדוגי סטייל  על
המיטה, כמו שהיא עכשיו -
מפושקת חזק ורכונה, לחי חמה אל הסדין -    
שיער הערווה שלא יכולתי להחליט באיזה צבע כמה אני רוצה ממנו,
אם בכלל,
שני הצעדים שכמעט צעדתי, קורע מעליה וטורף את הכושלאמא שלה -
והמבט הכחול שלה, מצטלב בשלי לרגע אחד של היתוך אטומי,
ונגלה לה - ועל ידי כך נעשה פומבי -  
שאני פצצה מתקתקת,
ושאני אוהב את זה.    

אחרי שתים עשרה שנה -
אולי אם יש בך איזה קוס
שאיננו מקום שבאו ממנו ילדים,
ירכיים שאינן משמשות לייצב אותך על כיסאך, בעבודה,
אולי באיזה מרתף, רחוק ממלחמת ההתשה, שמרת קצת
ידיים נמרצות,  
משובה פרטיזנית שלא נפלה בקרב על קימום הדאגות כולן  -
אם יש קצת מהחומרים האלה
אז תביאי אותם ותמרחי אותם עלי, כפרה,
המטלות, אני לא יכול איתן יותר, את לא רואה שהן
ממיתות אותנו?


ואף על פי כן,
(משורר שאין בסוף רשימת המצאי שלו אף אף על פי כן,
אפילו אף על פי כן-זוטא
זמנו חלף והריהו כמי שמת ועבר ובטל מין העולם)
נח לכעוס וגם נח לרצות שכמותי, אין עלי בתקוות,
ואפילו שאני לא יכול להחליט אקדמיה או תל אביב,
מנהטן או שמורת אכזיב,
זה ברור  לי שאני תותח אבקנים רבקני רבצדדי רבשפריצתי
שאני גדל ולא רק מתרברב, שזמן ההפריה הולך וקרב,
שאני מצליח להפוך את העובדות על שבריהן לנרטיב עגלגל ושמנמן
ואוהב  
ושעוד תזדיינה התיאוריות כולן,
ככה אני חושב.