סבתא שלי מתה בפברואר. זה כנראה היה די צפוי. למען האמת, היא
רצתה למות הרבה לפני, אבל כנראה שרק פברואר הסתדר בסוף. כלומר,
אני לא בטוח שהיא רצתה למות, אבל היא בהחלט הביעה את הרצון הזה
לא פעם ולא פעמיים.
מצד שני, בעולם הסודי של הזקנים הפולנים-רוסים, כנראה שהיא
רצתה להמשיך לחיות, ולו רק בשביל שהיא תוכל להמשיך ולומר שהיא
רוצה למות. יש מן משהו בגנים הפולניים האלה שכנראה גורם לך
להתנצל על עצם קיומך בעולם. זה מן סוג של רגש אשמה מהסוג העמוק
ביותר. כמו הסטיקרים של "מי שנולד הרוויח", תמיד חשבתי שסבתא
שלי היתה צריכה להוציא סטיקר של "מי שנולד - אשם" וליד זה כמה
סטיקרים של "סליחה" ומשהו פחות ווכחני כמו "לא לשכוח סוודר".
אבל אני סוטה מהסיפור. אז סבתא שלי מתה בפברואר. אבל סבא עדיין
חי. לא ממש רציתי ללכת לניחום אבלים, כי פחדתי שכל רגע סבתא
שלי תקפוץ מהפינה ותודיע לי עוד פעם שהיא רק רוצה למות. ואז
היא תשאל אותי איך בצבא, ואני אצטרך להסביר לה שכבר כמה שנים
שאני עובד בחברת המחשבים המגעילה הזאת בתל-אביב והשתחררתי די
מזמן. אם הייתי באמת חותם קבע כמספר השנים שסבתא שלי החליטה
להשאיר אותי בצבא, אני חושב שהייתי יוצא מורווח בסופו של דבר.
לפחות פיננסית.
אבל, הגן הפולני הוא הגן הדומיננטי הידוע ביותר ולכן הוא הצליח
לעבור בירושה גם לאמא שלי. היא ניצלה את יכולתה המופלאה לטעת
בכל המשפחה רגשות אשמה ולהכריח אותנו ללכת לניחום אבלים.
"באמת, גם סבא יהיה שם לבד" היא נזפה בי, בעודה מרדדת בצק,
לקראת עוד אחת מהפשטידות האינסופיות שהיא מכינה לניחום אבלים.
על השיש כבר המתינו בסבלנות כמה פשטידות שהוכנו עוד בשעות
מוקדמות יותר.  אני מניח שזה מן מנהג אבלות כזה של יהודים. יש
דתות שעורכות טקסים שקטים עם הארון באמצע הסלון, יש דתות
שמצוות על פציעה עצמית או כל סוג אחר של עינוי, ויש אותנו.
אנחנו אוכלים. הרבה. זה כנראה איזשהו ציווי עתיק, אולי בתוך
אחד מספרי התנ"ך שלא קראתי לעומק, שחייבים להביא אוכל לניחום
אבלים, וכל המרבה - הרי זה משובח.
כעקרון, אמא שלי לא היתה אמורה להכין את האוכל, אבל זה הרי לא
נעים שרק האורחים יביאו והיא לא תעשה כלום. הייתי בטוח שאני
גומר את השבעה עם שבעה קילו יותר, לכל הפחות. "אתה שומע" היא
המשיכה "סבא באמת שואל כל הזמן איפה אתה. לא יכול להיות שלא
תגיע". חייכתי לעצמי. הסיכוי שסבא שאל עליי שקול לסיכוי שסבתא
שלי תתעורר באמצע השבעה ותפרוץ בריקוד דבקה סוער באמצע הסלון.

"אני אלך, אמא, אני אלך" מלמלתי משועמם, תוך שאני תוהה אם
החיוך הנערי שלי עדיין יצליח לשכנע את אמא שלי לתת לי ליישר פס
מאחת הפשטידות. מכה חטופה על גב היד שלי הבהירה לי שלא.
"אל תשכח לבוא לסבא!" עוד הספיקה לתפוס אותי צעקה בעודי עושה
את דרכי במורד המדרגות.

אחרי יומיים הלכתי. ידעתי שאני אנודה מהמשפחה בסופו של דבר, אם
אני אמשיך להבריז מאירועים משפחתיים. אני בטוח שאי שם בערבות
פולין, בין קהילות יהודיות ישנות לבין סופרמרקטים פולניים
ענקיים, מוחזקת בכספת הרשימה הגדולה של האיזונים הפולניים.
כלומר, אתה יכול לא לבוא לברית של הברקוביצ'ים, אם היית בחתונה
של הגיס של חווה. מצד שני, שבת חתן, בגלל הויתור על שנת הבוקר,
שקולה לפחות לשלושה אירועים משפחתיים עוקבים. בכל מקרה, הייתי
די בטוח, גם מבלי להכיר את הטבלה על בוריה, שלהבריז משבעה דורש
כפיצוי לפחות הנצחת המת על ידי קריאת צאצא על שמו או הפקדת צ'ק
עצום באירוע המשפחתי הבא. האופציה של הצאצא נפסלה על הסף עקב
העדר אמצעים (ועקב חוסר רצון לסנדל את בני בכורי עם שם של
בחורה פולנייה קשישה) והאופציה השנייה נפסלה עקב העדר היתכנות
(לא נראה לי שסבא שלי, על אף שובבותו, יחליט להתחתן בזמן
הקרוב). אז שמתי פעמיי לדירה הישנה, במרכז תל-אביב, מרחק הליכה
סך הכל, מהעבודה המבאסת שלי.

כבר במדרגות הרגשתי את הריח המוכר הזה של סבא וסבתא. אני בטוח
שלכל אחד יש בבנק ריחות שלו את הריח שמתויג כ"סבא וסבתא".
לרוב, מדובר בריח טיפה טחוב, אם כי לא בלתי נעים. מן ריח ילדות
כזה. נו, סבא וסבתא. כשהייתי יותר קטן, היינו באים בשבתות
וסבתא שלי היתה מסתכלת בגאווה איך הנכדים שלה זוללים עוף
ותפוחי אדמה, כאילו הגרמנים לא מסתתרים מעבר לדלת. סבא וסבתא
שלי השכילו לברוח לפני שה"שמנדריק עם השפם" (כמו שסבא שלי היה
מכנה אותו בסתר) הצליח לצבור מספיק כוח בשביל להתחיל לנקות את
אירופה. למרות זאת, התחושה החזקה הזאת של הניצולות נשארה אצלם.
סבתא שלי תמיד הכתה על חטא שהיא מנעה מאמא שלי את הפריבילגיה
להיות דור שני אותנטי. סבא היה קצת יותר מהורהר בקשר לכל
הנושא. מדי פעם הוא היה מדבר על אחיו שנשאר שם, בפינסק. אני
חושב שהוא אפילו נסע לחפש אותו פעם, השאיר את סבתא מיוסרת
בארץ, מכינה תה לשניים (היא לא הצליחה לחשב מחדש את הכמויות
לכוס אחת) וחזר אחרי שבועיים, שותק ועגמומי.
בדירה היו תמיד תמונות, אלפי תמונות. צהובות, משחירות,
מתפוררות. המגע היה מחוספס, זר. כאילו בפולין המציאו מכונה
מיוחדת שתולשת חתיכת חיים ומדביקה אותה על נייר גס. התמונות
הבודדות שהיו מהארץ נראו כאילו הן לועגות לתמונות הישנות.
בתמונה החדשה, בגזרה החטובה, החלקלקה והגמישה שלה, הפרצוף
העגום של סבתא שלי בבר-המצווה שלי נראה לועג לפרצוף העגום של
סבתא שלי, מכונסת עם משפחתה בצריף דל, אי שם בערבות פולין.
נראה שסבתא שלי הצליחה ממש להנציח על הפילם את רגשות האשמה
והייסורים על זה שהיא עדיין כאן, גוזלת אוויר יקר (וסרט
צילום!) משאר אוכלוסיית העולם.
אחרי שלוש קומות הגעתי לדלת הכניסה שלהם, שאותה לא ראיתי כבר
כמה חודשים טובים (כנראה שלא הייתי הנכד הכי מוצלח בעולם,
הספקתי להרהר). בימים האחרונים של סבתא שלי, כשהיא שכבה
באיכילוב, כמעט ונמנעתי לחלוטין מלהגיע לבית-החולים. תמיד
הרגשתי שלהיכנס למחלקה הגריאטרית, כשאתה צעיר ומצוי במלוא אונך
(פחות או יותר) שקול לאכילת לאפה ענקית בסומליה או להסתובב
בהארלם עם גלימה לבנה של הקו-קלאקס-קלן.
דלת הכניסה היתה פתוחה כמובן, לחריץ דק שאיפשר לאור השמש
להסתנן החוצה לחדר המדרגות, יוצר תבניות משונות על הרצפה.
בניחום אבלים לא נועלים את הדלת, ומשאירים אותה פתוחה כל היום,
בשביל שכל המנחמים יוכלו להיכנס בקלות. זה באמת מקל על האבל,
אני מניח. אדם שיושב על הרצפה, בבגדים קרועים וצריך גם לענות
לדלת כל כמה דקות - זה כבר באמת מוגזם. אני מניח שיהדות חשבה
על הכל. הדפתי קלות את דלת הכניסה ונכנסתי לתוך הדירה.

הכל נראה אותו דבר, כמובן. סבא וסבתא שלי לא האמינו באיקאה או
במכשירי חשמל מסובכים מדי. אני חושב שעמוק בפנים, סבתא שלי
פחדה ממכשירי חשמל מסובכים. כמו כל פחד פולני רגיל, זה נבע
בעיקר מחוסר הבנה. כלל פולני מספר 425 כנראה קובע ש"אתה צריך
לפחד ממה שאתה לא מכיר". זה חל על כל סוגי החפצים או האנשים,
החל ממכשירי חשמל וכלה בבחורה השחרחורת הזאתי שניסיתי להביא
הביתה בימי התיכון. סבתא שלי העיפה מבט אחד בה ולחשה לאמא שלי:
"היא משלנו?". כמו הבדיחה הישנה הזאת, סבתא שלי לא היתה
גזענית, היא שנאה את כל האנשים באותה מידה. גם פולנים ותיקים
זכו אצלה למידה מכובדת של חשדנות וניסיון לתהות על קנקנם לפני
שהותר להם להיכנס למעגל החיים הקדוש, שהוא המשפחה שלנו. אם אתם
שואלים אותי, זה לא כזו מציאה גדולה להיכנס למשפחה, אבל אני
מניח שהכללים הפולניים מכסים גם את הנקודה הזאת. ייאמר לזכותם
של ההורים שלי, הנושא הזה של הפחד מהלא-מוכר כנראה התמסמס
בגנים בשלב כלשהו, למרות שלגבי מכשירי חשמל אני מצליח להיזכר
גם בהורים שלי מנסים לשים כוסות קפה בכונן דיסקים של המחשב.

כוננית הספרים הישנה ניצבה בפינה, מחזיקה תמונות ישנות
ממוסגרות מבוישות, ליד תמונות מבריקות יותר, ניצבות בגאון על
המדף העליון. הכוננית היתה ישנה כל-כך, עד שהייתי בטוח שהיא
אפילו לא זוכרת שפעם היא היתה עץ גבוה ויפה, אולי ניצב באחד
מיערות פולין, משמש כמחסה לפרטיזנים?
ספות ישנות ומרוטות ניצבו בסלון ולא הצלחתי להדחיק חיוך
כשנזכרתי שסבתא שלי הבטיחה לי תמיד, כממתיקת סוד, שהספות האלה
יעברו אליי "אחרי שאני וסבא שלך כבר לא נהיה". כמובן, שמעולם
לא התכוונתי לדרוש ממנה את קיום ההבטחה הזאת. לכך היו כמובן
כמה סיבות בולטות: האחת, כשסבתא וסבא שלי כבר "לא יהיו" לא
יהיה לי בדיוק ממי לדרוש את המגיע לי. השנייה, לא הייתי שם את
הספות האלה בבית שלי גם תמורת תשלום נכבד. אני אמנם לא מארח
הרבה, אבל זו לא סיבה לרהט את הבית שלי עם מיטב אופנת ורשה
משנות ה-30 המוקדמות. הסיבה השלישית, והיא החשובה מכולן, סבתא
שלי נהגה להבטיח הרבה דברים להרבה מאד אנשים. אני יודע שאחי
מחזיק כבר, בתיאוריה, צי של מכוניות. ההורים שלי הם בעליהם
הגאים של מספר דירות הפזורות בנקודות מפתח בתל-אביב, ואפילו
החברה שלי מהצבא עדיין ממתינה לענק היהלומים שלא יסולא בפז. לא
התכוונתי להיכנס לקרבות ירושה על הספות האלה, זה בטוח.
על הספות האלה ("ספות המריבה" התחלתי לכנות אותן בחיבה,
כשחשבתי על מאבקי הירושה שלא עתידים להתחולל עליהן) ישבו עכשיו
בני השבט הפולני המורחב, סביב מדורת השבט של האבל - תמונות
ישנות ואוכל מחומם. סבא שלי ישב מהורהר, לוגם באיטיות כוס תה.
על הצלוחית הקטנה שממנה הוא הרים את הכוס (חייבים צלוחית, אחרת
יהיו כתמים על השולחן!) נח לימון קטן ומעוך.
סבא שלי היה מתעלל בלימונים האלה, כאילו בילדותו הציק לו לימון
גדול וגוי, והוא החליט לכלות בהם את זעמו בארץ הקודש. הוא היה
תמיד שותה תה עם לימון (משהו כמו 20 כוסות ביום) והלימונים היו
נסחטים עד תום, ואז סבא שלי היה נושך אותם, עד שהיתה נותרת
קליפה צהבהבה. לאחר מכן, גם את הקליפה הוא היה מגלגל, לפעמים
נושך אותה עוד כמה פעמים, לפני שהיה מועך אותה לתוך הצלוחית.
בסופו של התהליך, היתה נשארת על הצלוחית קליפה קטנה ומעוותת.
כשהייתי קטן, הייתי לפעמים מסתכל בפליאה על הקליפה הזו, כשהיא
היתה משתחררת לאט לאט מן המעיכה הקטלנית שעברה קודם. זה היה
כמו להסתכל בעלי כותרת נפתחים, כשהקליפה היתה מושיטה יד קטנה
לאוויר, כאילו משוועת לעזרה. בשלב הזה בדרך כלל, סבא שלי היה
שולף את "בוהן המוות" שלו ומנחית את המכה האחרונה על הקליפה,
מצמיד אותה לצלוחית. אחרי כמה דקות, הוא היה קם בדממה למטבח,
זורק את הקליפה לפח ומשאיר את הכוס בכיור. כמו טקס קבוע, סבתא
שלי היתה מגיחה, שוטפת קלות את הצלוחית ומניחה אותה לייבוש על
מגבת, שהיתה פרושה דרך קבע על השיש במטבח. לא תמיד הייתי נשאר
לראות את כל הטקס, אבל הייתי די משוכנע שגם אם מתחשק לסבא שלי
כוס תה בשתיים בלילה, הוא קם בשקט מהמיטה, מרתיח לעצמו מים,
טובל את התיון, דוקר באכזריות לימון צעיר, סוחט, מועך, שותה,
צלוחית, בוהן, כיור. למרות ששתיים בלילה, סבתא שלי ממהרת
להגיח, שטיפה, ניגוב קל, מגבת, שיש. אם לפולנים לא היו את
הטקסים שלהם, אני לא חושב שהם היו מחזיקים מעמד.
יום אחד השתעשעתי ברעיון לגנוב לסבא שלי את כל הלימונים, או את
הצלוחיות (רעיונות כמו לפגוע בקודש הקודשים ולהזיז את המגבת
מהשיש, היו טאבו מוחלט, אפילו לא כמחשבה רגעית). הרעיון נגנז
במהרה בגלל שהרגשתי שסבא שלי פשוט יעמוד נפעם מול הפגיעה
בטקסיות ויחפש מזור ונחמה רק במסע רצח ברחבי העיר. תחרה תחזיק
אחריו סבתא שלי שתחליט לטהר יחד איתו את העיר מכל יושביה, פרט
למשפחתי, לרבות נצרים רחוקים וקרובי משפחה מפינסק.

לחצתי יד לאיזה בן-דוד רחוק, שלא הצלחתי לזכור את שמו (כולם
נהיים פרצופים דומים בשלב מסוים. דומים קצת לאמא, דומים קצת
לאבא, כולם עם המבט הפולני הנרדף בעיניים, מחפשים על מה
להתנצל) והתיישבתי ליד סבא שלי. הוא בדיוק הניח את הכוס ואז
הסתכל עליי במבט אוהב.
"דני'לה, הצלחת להגיע" הוא אמר, כאילו הבית שלו נמצא על איזה
אי מבודד שכף רגל אדם לבן טרם דרכה בו.
"כן, סבא". אמרתי. לא ממש ידעתי מה להגיד לו עוד. זכרתי שיש
איזה משפט שאמורים להגיד בניחומי אבלים, משהו כמו "המקום ינחם
אתכם עם שאר אבלי ציון" אבל סבא שלי היה רחוק מלהיות דתי ולא
חשבתי שזה בדיוק מה שינחם אותו עכשיו. מצד שני, לא באמת ידעתי
מה להגיד. אהבתי אותו, זה ברור, הוא סבא שלי, אבל אף פעם לא
ניהלנו שיחות נפש או נפלנו חבוקים זה על צווארו של זה. הוא
המשיך להביט בי, כאילו הוא מחכה שאגיד משהו ואני רק הצלחתי
להחזיר לו מבט ולהרגיש שאני מחייך כמו אידיוט.
"בוא, דני'לה, אני רוצה להראות לך משהו" הוא אמר לבסוף בחיבה.
הוא רכן אל השולחן והרים תמונה קטנה ומצהיבה, מהמשפחה של
התמונות הישנות. זאת היתה תמונה שלו, חמור סבר כתמיד, לבוש
בחליפה משונה, על רקע של בניין לא ברור. לידו עמד עוד בחור,
בערך בן גילו, לבוש בחליפה משונה לא פחות. הערכתי שסבא שלי היה
בערך בן 35-40 כשהתמונה הזו צולמה.
"אתה רואה את זה?" הוא שאל אותי, כאילו אני לא באמת רואה עד
שלא מפנים את תשומת לבי.
"כן, סבא. מי זה לידך?" סבא שלי נאנח.
"זה טוני. אף פעם לא ידעתי את השם האמיתי שלו. רק טוני. הוא
היה המפעיל שלי". לא הצלחתי בדיוק להבין על מה סבא שלי מדבר.
טוני זה לא בדיוק שם פולני נפוץ והבחור בתמונה גם לא נראה כמו
נצר למשפחה איטלקית כלשהי. ומה זה "מפעיל", לעזאזל?
"מפעיל שלך, סבא?" שאלתי ביראת כבוד.
"כן," הוא נאנח שוב. "בתקופה שהייתי עושה שליחויות בחו"ל. לפני
שעברתי למשרד". פתאום נחתה עליי ההכרה שאין לי מושג מה סבא שלי
עשה כל השנים. זאת היתה מן עובדה ברורה כזאת, שסבא עובד וסבתא
מדי פעם מתנדבת בהסתדרות, אבל, לא ידעתי מה סבא שלי באמת עושה.

"שליחויות? היית עושה שליחויות לחו"ל? עבדת בדואר?" ניסיתי את
מזלי, מוותר על הניסיון להסתיר את חוסר הידיעה שלי.
"דואר?" פלט סבא שלי בבוז "אני הייתי במוסד, דני'לה. שליחויות
בחו"ל, נו... אני לא צריך להסביר לך... אתה היית בצבא". עדיין
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. לפחות התנחמתי בעובדה שהוא,
בניגוד לסבתא שלי, מסכים להכיר בזה שהשתחררתי כבר מהצבא. הוא
המשיך "זה דומה קצת לצבא, אבל אני כמובן הייתי על ציביל כל
הזמן". לקח לי כמה שניות להבין שהוא מתכוון לזה שהוא היה לבוש
בבגדים אזרחיים. "טוני היה נותן לי שם, ואני הייתי נוסע". אני
חייב להודות שעדיין לא הצלחתי להבין. סבא שלי היה במוסד? אולי
במוסד לביטוח לאומי...? "אתה זוכר, שנסעתי לחפש את אחי,
בפינסק?" התפלאתי שסבא שלי שואל אותי על זה. הייתי אולי בן 6,
בעיקר זכרתי את הנושא מהביקורים התכופים שביקרנו את סבתא שלי
באותה תקופה, בשביל שהיא לא תישאר לבד בדירת הרפאים שלהם
בתל-אביב, משוטטת חסרת מנוחה בין ה-2.5 חדרים שלהם.
"כן, סבא, לפני עשרים שנה בערך, לא?" אמרתי אחרי חיטוט מאומץ
בנבכי הזיכרון שלי.
"כן, דני'לה. אני נסעתי אמנם לחפש את יאנק, אבל בדרך טוני שלח
אותי לסגור חשבון עם קלאוס בראץ, 'נסיך האופל' ממיידאנק".
הרגשתי שאני מחוויר ושהחדר הקטן מסתובב סביבי. סבא שלי החליט
לנצל את השבעה על סבתא שלי בשביל לחשוף בפניי את עובדת היותו
מחסל בשירות המוסד? צייד נאצים? סבא שלי, כמו שמעון ויזנטל?
סבא שלי כאילו לא שם לב למבטיי חסרי האונים והמשיך "אחרי
שהבנתי שיאנק כנראה נמצא עמוק מתחת לאדמה, יחד עם שאר בני
הקהילה, התחלתי להתחקות אחרי עקבותיו של בראץ. אחרי כמה ימים
גיליתי אותו מסתתר תחת שם בדוי, מפעיל חנות נגרות קטנה".
"חשבתי שכל הנאצים האלה ברחו לדרום אמריקה או משהו כזה, לא?"
בקושי הצלחתי למלמל. עיניו של סבא שלי רשפו.
"לא! זה לא היה טוב מספיק בשביל בראץ. הוא לא יעזוב את אירופה
בשביל הברברים בדרום אמריקה, אף אחד לא יכריח אותו לעזוב! גם
כשהוא כרע ברך מאחורי הנגרייה העלובה שלו, כשהמאוזר שלי צמוד
למצח שלו, הוא עדיין לא הסכים להגיד שום דבר בגנות מה שהוא
עשה. הוא לא ניסה להגיד 'סליחה' או לבקש רחמים. הדבר היחידי
שהוא ביקש זה לפרוש מטלית קטנה מתחת לברכיים שלו, בשביל לא
ללכלך את המכנסיים שלו". הגרון שלי התייבש. סבא שלי, האיש
שאויביו היחידים בחיים היו לימונים, האיש שהיה זורק עצמות
מהעוף של שבת לחתולים, שהיה מצקצק בלשונו כל פעם שהיו מדברים
על מעשי אלימות בטלוויזיה או ברדיו, הצמיד אקדח למצח של נאצי
קשיש וירה בו? לתחושת החיוורון והיובש הצטרפה עכשיו גם סחרחורת
והרגשתי שגם הבחילה לא רחוקה מלהגיע.
"הר בארץ הנכבד לא יכול ללכלך את המכנסיים היקרות שלו! גאה עד
הסוף, השמנדריק הזה" סבא שלי הרים את קולו. הבטתי סביבי בחשש.
כולם היו שקועים ממילא בשיחה עליזה ולא שמו לב לסיפורי הגבורה
של סבא שלי, מחסל הנאצים הידוע. כחכחתי בגרוני במבוכה, מרגיש
את היובש מהדק את האחיזה שלו.
"אתה אמור לספר לי על זה, סבא? זה לא... מסווג או משהו?"
הקשיתי. סבא שלי חייך.
"תראה, דני'לה. אני כבר איש מבוגר. מה יש לי בחיים? אפילו סבתא
שלך, אשה טובה, הלכה עכשיו". זאת לא היתה בדיוק תשובה, אבל
נראה שזה סיפק את סבא שלי. הוא עצר לרגע, הוציא ממחטה מכיס
החולצה שלו ומחה את עיניו. היה נדמה לי שאני רואה שם רמז
לדמעות.
"מה יישאר אחריי? מה תזכור מסבא שלך?" לא הייתי בטוח אם זו
שאלה או שזה התחלה של משפט חדש. החלטתי לשתוק ולהיראות נבוך.
"אני יודע שאנשים זקנים זה מצחיק. אני יודע שאתה לפעמים צוחק
על סבא שלך. כבר חמש שנים שאני מועך את הלימונים של התה רק כי
אני אוהב לראות אותך צוחק בפינה".  היתה לי תחושה ברורה שאני
מסמיק, באמת הייתי כל-כך שקוף כל השנים? תמיד הייתי בטוח שאני
הנכד המודרני, הציני והשנון, שיכול לאבחן בקלות את הנקודות
המשעשעות בהוריו והורי-הוריו וללעוג להם בחיבה.
"אז מה יישאר? השם שלנו? בטח בעוד כמה שנים, תחליטו שזה
'גלותי' מדי או משהו כזה, ותחליפו אותו. כמו גדעון". סבא שלי
ממש ירק את השם "גדעון" בבוז. גדעון היה השכן הראשון שלהם
בתל-אביב, וסבא שלי מאד התרגש לפגוש ב'מר גדעון טונקלשוורץ'.
אחרי כמה שנים, כשלטונקלשוורצים כבר היו ילדים, הם החליטו שהם
צריכים להיות יותר מודרניים ועברתו את השם ל'גדות'. אין לי
מושג למה. האקדמיה ללשון שלחה להם הצעות. לפי דעתי, לאקדמיה
אין בכלל שום קשר לשם המקורי. יש להם רשימת שמות קבועה שהם
שולחים לכל מי שטורח לנסות ולהתייעץ איתם. מדי פעם, הם מבלבלים
את הסדר, בשביל שלא ישימו לב. גאוני.
"אז תחליפו את השם ומה שיישאר זה סיפורים על סבא שלך, ששותה תה
עם לימון" כל מילה שלו היתה כמו דקירה קטנה. בפעם הראשונה
התחלתי לחשוב שאמא שלי לא הגזימה וסבא באמת ביקש לראות אותי.
אולי הוא חיכה כל השנים האחרונות בשביל ההזדמנות הזאת, לשפוך
את הלב, להגיד לי את מה שבאמת חשוב. הרגשתי רגש של חום ואהבה
שאף פעם לא חשתי כלפי הסב הישיש שלי. הוא הביט בי שוב בעיניים
דומעות.
"חשוב לי שהנכדים יידעו, הילדים המתוקים שלי, שסבא שלהם גם עשה
כמה דברים בחיים שלו. עזר למדינה, נקם בחיות האלה. שגם הילדים
שלך יידעו דני'לה, אני יודע שהם יידעו". שתקתי, אבל הפעם לא
ממבוכה. חיבקתי את סבא שלי בדממה וחשתי את הזרועות הדקיקות שלו
מקיפות אותי, לוחצות אותי אליו, באהבה שרק סב יכול להעניק.
הרגשתי שגם העיניים שלי מתחילות לדמוע ומיהרתי לקטוע את
החיבוק. לא רציתי לפרוץ בבכי באמצע השבעה על סבתא שלי, כי
ידעתי שזה ייראה צבוע (בייחוד בעיני אלו הלוטשים עיניים אל
ספות המריבה!).
סבא שלי לחץ לי את היד והעניק לי מבט של שומר סוד ורכן שוב
ללגום מן התה שלו. חשתי מותש. הרגשתי כאילו עברתי מחדש את כל
המסעות האלה עם סבא שלי. יכולתי לדמיין את זה בעיני רוחי. רוכן
באיזו סמטה אפלולית בבאנהוף שטראסה, או אולי בכלל
בריו-דה-ז'נרו. ממתין בסבלנות, הקור האירופאי מזדחל אל העצמות,
מזכיר לי את האחים הנשכחים שלי ובני הקהילה שסבלו מן החורף
הזה, בלי מעיל הפרווה הארוך שאני לובש עכשיו (או בחום הברזילאי
הממיס, מזכיר לי את להבות הכבשנים, שלא חדלו לבעור לרגע,
מאכלים את שארית הפליטה). אחרי שעות, או ימים, של מעקב, הוא
מגיע. כל הרוע האנושי מתנקז לתוך אדם אחד, כבר בלי מדים
מבריקים, בלי נשר על הבגדים, בלי ברקי אס.אס, בלי שוטים, בלי
כלבים. אדם. ואני צריך להרוג את האדם הזה. בשביל אלו שמתו,
בשביל אלו שלא נולדו, בשביל אלו שנולדו וחייבים לדעת כי דם
קרוביהם אינו הפקר. אני מתגנב מהסמטה החוצה, תופס אותו ליד
הרכב שלו. הוא מסתובב בבהלה, לא מבין מי אוחז בו בכזו תקיפות.
הוא מסתכל עליי, מבטו תוהה, ואז עיניו משתהות על האף שלי והוא
מבין. אני מרשה לחיוך קטן להזדחל אל שפתותיי בעודי לוחש "זה
בשביל יאנק". מפרקתו של הגרמני נשברת בקול פיצוח עליז וגופתו
צונחת חסרת חיים אל שכבת השלג הדקה שכבר הספיקה לרפד את
המרצפות השחורות (או אל חול הים הרך).
כל המחשבות האלו עברו בראשי בעודי קם מן הספה ומנסה למצוא כוס
נקייה בשביל לשתות משהו, לפני שאתייבש לחלוטין. מזגתי לעצמי
כוס בינונית של ספרייט (בבית של סבא וסבתא שלי משקאות שחורים
היו כמעט מוקצים מחמת מיאוס). לגמתי בשקיקה מן הכוס, מרגיש לאט
לאט איך אני חוזר לחושיי. סבא שלי כבר עבר לדבר עם בן-דוד רחוק
אחר, וגיליתי שאני ממש לא מצליח למקם את הבן-דוד הזה בעץ
המשפחתי. "מילא" חשבתי לעצמי, מפגין גם את הגנים הפולניים
שנותרו בי. החלטתי להיפרד לשלום מסבא שלי, לעת עתה, ולחזור
במועד מאוחר יותר להמשיך ולקיים את מצוות אכילת אוכל השבעה
והסתכלות בתמונות השבעה. לא רציתי להפריע לשיחתם, לכן איגפתי
את הספה ורציתי להגיע אל מאחורי גבו של סבי, בשביל להניח יד
ידידותית על כתפו. בעודי מתקרב, הצלחתי לשמוע קטעי שיחה:
"ואז אני תיווכתי בחשאי בין סאדאת לבין בגין. הם כבר לא רצו
לדבר בכלל אחד עם השני. קרטר לא ידע מה לעשות!" סבא שלי הפליג
בסיפור נוסף בעודו מחזיק את אותה תמונה, שלו ושל טוני. עצרתי
במקומי. חשד קל החל להתעורר בי. סבא שלי היה גם צייד נאצים וגם
שליח חשאי לשיחות השלום? ואז סבא שלי המשיך, מצביע על טוני:
"וזה משה רעם, הוא היה כמו יועץ סתרים למשלחת הישראלית. אני
והוא... אח... איזה זמנים היו שם בקמפ-דיוויד. עשינו
היסטוריה".
הבטתי בבן-דוד הזה, שאת שמו אפילו לא הצלחתי לזכור וראיתי איך
סבא שלי מתכוון להנחית עליו את הנאום שאני קיבלתי לפני מספר
דקות. ואכן, אחרי מספר שניות מועט בלבד, החל סבא שלי לדמוע שוב
ושמעתי שוב את קטעי המשפטים של "שהילדים יידעו, שסבא שלהם...
הוא בכל זאת היה משהו". חיבוק, לחיצת יד, שתייה.
החלטתי לנופף לסבא שלי לשלום מהדלת, לא ממש התחשק לי ללחוץ לו
את היד כרגע. הלכתי לכיוון הדלת, וניסיתי לתפוס את מבטו. הוא
בדיוק סיים ללגום את הלגימות האחרונות מכוס התה שלו, כשסוף סוף
לכדתי את מבטו. נופפתי לו בחיוך קטן והוא קרץ לי. לאחר מכן הוא
הרים את ידו, הושיט את האצבע המורה קדימה וזקף את האגודל, מדמה
אקדח. שפתיו עיצבו את המילה "בראץ". כעבור שניה ארוכה, הוא לקח
את האגודל הזקור ומעך את קליפת הלימון שהיתה מונחת לאחר כבוד
על הצלוחית הקטנה שלו. למרות שלא רציתי, בכל זאת צחקתי.