מעיין קסום, צונן,
נח לרגליו של ההר האימתני,
ההר שלצידו עומדים הוא ואני,
מחובקים, מתלבטים, האם לחזור,
לעבר היפה, הלא-נשכח?

הזדמנות חד פעמית,
אמרה הסוחרת, לקבל את חייכם,
חינם, חזרה, מאז הבריאה,
שלכם, האם תרצו לזכור,
את מה שכבר קרה?

לגמת מהמים הצוננים,
המושכים וישר ירקת את אשר שתית.
איזה מן מעיין נעורים זה,
שמימיו כה מרים? שאלת בכעס.
מרים הם החיים, ענתה הסוחרת,
מרים עד כאב.

הסוחרת אחר כך נתנה לך סוכריות,
אכלת בתאווה רבה, כמו ילד קטן.
ולפני ששמתי לב מה קורה,
הפכת לאחד כזה.

ואחרי שראיתי אותך ילד,
קטן ורך ואומלל, לבדך בעולם,
החלטתי לשתות גם אני,
מים צלולים, לגמתי אותם כמו תרופה,
והמים מרים עד כאב,
הגרון משתולל, הזכרונות לא עוזבים.

ואכלתי מן הסוכריות המתוקות-מרות,
שהחזירו אותי לזמנים קשים כל כך,
אך העיפו אותי באוויר, בעוצמה שכזאת,
לא חוויתי חוויה כזו מעולם.

ושוב אנחנו אותם ילדים, אוהבים,
תמימים, בחצר הבית משחקים,
הבית הנטוש שמתו עליו, ההורים.