מתקרבת אליו. התשוקה היא נישקי היחיד. נשק שאי אפשר לעמוד
בפניו. שנינו נמצאים במן אווירה קסומה שכזאת ומשחקים את המשחק
האסור. אני משחקת בו והוא בי, אבל רק אני יודעת שזה בעצם הדדי.
הוא בטוח שאני שבויה בקסמיו הבלתי ניתנים לריסון.
מתקרבת אליו. מביטה בשפתיו בתאווה גלויה. מתקרבת. ומתרחקת.
בי הוא לא ישחק, לא עכשיו ולא אף פעם. לא מאוהבת בו, למרות
שאני מניחה שהוא בטוח שכן. האהבה תהווה סמל לכישלוני, כשלון
מסוג שלעולם לא אהיה מוכנה לקבל, גם לא ממנו.
הוא רוצה אותי. עם כל סירוב תשוקתו ותאוותו אליי גדלים אף
יותר. ואני נהנית מכל דקה שאני רואה אותו כך: מטורף, כמו
שמעולם לא ראיתיו קודם לכן. מודעת לכוחי כמו תמיד ולא נכנעת
לתשוקתי ולנסיונותיו הבלתי נמנעים.
לוחשת באוזנו, נושפת על צווארו החם, נוגעת בפניו באצבעותיי.
מלטפת את שפתו התחתונה ומעוררת בו שוב את הרצון לנשקני. נהנית
מכל דקה של כמעט איבוד שליטה.
מנסה לפתות אותי בכל הדרכים המוכרות לו, ואני בתוך השליטה
המוכרת משחקת משחק משלי, עם אותם החוקים. משחקת באש שהדלקתי בו
וכמעט נשרפת בלהבה.
ואז אני קמה, לוקחת את חפציי, והולכת.
משאירה אותו לבדו בוער.