כשאני רואה אותך, אני רואה רק צבעים.
את בעצם יצירת אמנות מופשטת,
שצויירה אי שם בסוף המאה העשרים.

כשאני רואה אותך, אני רואה רק צבעים.
את טוענת שבמשך שנים, היית זנוחה על קיר,
במוזיאון צה"לי, בגוונים של ירוק.
אני מסרב להאמין,
ולו בשם הבזבוז,
אבל נאחז בידיעה שהעבר כבר רחוק.

כי כשאני רואה אותך, אני רואה רק צבעים.
את בעצם יריעת בד עדינה, שצבועה בכחול,
עם גוונים של אדום מתפרץ.
לא תמיד בוהקת,
לא תמיד מוערכת,
אבל תמיד יפיפייה עד אין קץ.

אני רואה אותך, ורואה רק צבעים.
אף פעם לא הבנתי אמנות מופשטת.
אז אולי תסבירי לי:
מה את רואה בי?






אנחנו זן אטום. שום דבר שתגידו לא ישנה את זה:
http://stage.co.il/Stories/435083