"שלום סימנטוב", אלינור הניחה מולו חצי ליטר קרלסברג והסתכלה
עליו במבט מלא שביעות רצון ומתאפק.
"שלום", אמר סימנטוב, לקח לגימה ארוכה מהבירה והסתכל טוב טוב
בתחתית הכוס כדי לראות אם אלינור לא השאירה שם איזה כתם שייתן
לו אפשרות לשנות את הנושא עוד לפני שאלינור מתחילה אותו.
"איך אתה מרגיש, חמוד?" היא לא התכוונה לוותר על התענוג להשפיל
אותו קצת.
"את לא תוותרי על התענוג להשפיל אותי קצת, הא?" מלמל סימנטוב,
עדיין מחפש את הכתם מבעד לבירה.
"להשפיל אותך? על מה אתה מדבר?"
סימנטוב המשיך לשתוק. שניהם ידעו טוב טוב על מה הוא מדבר.
סימנטוב התכוון לתת לה לרדת עליו קצת, כי הוא ידע שזה מגיע לו.
הוא ידע שאין שום סיבה שבן אדם נורמלי יעבור ביותר מחנות בגדים
אחת כדי לרכוש לעצמו כמה תחתונים. והם עברו בשש חנויות כאלה.
הוא חשב להגנתו, שהוא אף פעם לא טען שהוא בן אדם נורמלי, וזו
הייתה עוד הוכחה קטנה לזה. אלינור מכירה אותו מספיק טוב כדי
לדעת שייקח לו יותר מחנות אחת לקנות תחתונים - אפילו אם היא
באה איתו. אלינור הייתה האורים ותומים שלו, כוכב הצפון. הוא
ידע את זה, והיא ידעה את זה, אפילו שהם אף פעם לא היו ביחד -
זוג. זה היה עניין של זמן כנראה, או של גלגול. בכל מקרה, הם לא
הוטרדו במיוחד מהעניין, כמובן מלבד ההצעות המטורפות של סימנטוב
לאלינור להתחתן איתו כל הזמן. מטורפות - כי זה כנראה היה בו
בזמן הדבר שהוא הכי היה רוצה לעשות והדבר שהוא הכי לא היה רוצה
לעשות. מה שהוא רצה לעשות עכשיו זה למצוא כתם על כוס הבירה,
ולהלשין על אלינור לרפי, הבוס שלה, כי הוא ידע מה מצפה לו אחרי
שהיא הלכה איתו לשש חנויות והוא לא קנה אפילו תחתון אחד. הוא
היה חייב להסכים איתה שזה מעיד על הפרעה נפשית די חמורה, אבל
לא כל כך התחשק לו לשמוע את זה ממנה.
"אל תברח, אני כבר חוזרת", אמרה אלינור וניגשה להכין כוס
בלאדי-מרי ללקוח שישב על הבר. היא ידעה שהשתיקה של סימנטוב,
דבר נדיר, הייתה הנקמה הכי מתוקה שהיא יכלה לחשוב עליה, על
השעתיים שהוא גרם לה לבזבז בסיבוב אינסופי בין מדפי תחתונים
ברחבי ירושלים. מזל שאי אפשר למדוד תחתונים, היא חשבה, אחרת מי
יודע איפה זה היה נגמר. כן, היא יכלה להשאיר אותו בשתיקתו
האומללה, אבל כרגע, יותר משרצתה לעולל לו את זה, היא העדיפה
לזרוק לו גלגל הצלה. היא החליטה שהוא סבל מספיק. היא סיימה
להכין את הבלאדי-מרי וחזרה אל סימנטוב.
"למה שלא תלך בלי?" היא שאלה פתאום.
"מה?" התעורר סימנטוב מחלום עגום.
"אמרתי", חזרה אלינור, "שאם אתה לא מסוגל לקנות תחתונים, אולי
פשוט תלך בלי. ברצינות, יש הרבה קהילות, בעיקר באפריקה,
שהולכות ככה, שבטים שלמים, גברים, ילדים ונשים - בלי תחתונים.
והם מנהלים חיי קהילה די עשירים בלי תחתונים."
"תגידי אלינור, את מנסה לשבור אותי? זה מה שאת מנסה לעשות?"
אמר סימנטוב והושיט לה את כוס הבירה הריקה, אחרי שרוקן אותה
מתכולתה, ווידא מעבר לכל ספק, שהיא, לצערו הרב, לא רבב.
אלינור נהנתה לראות אותו מתאושש. "לשבור אותך? הצחקת אותי.
אותך אי אפשר לשבור גם עם פטיש 10 קילו."
"זה נכון", הודה לעצמו סימנטוב בחיוך.
הפאב התחיל להתמלא בהדרגה, ואלינור התחילה להיות יותר ויותר
עסוקה. סימנטוב עזב אותה לנפשה והלך לבדוק מה עם רני ואלדד. הם
בדיוק גמרו לסחוב את הארגזים שלהם אל הבמה הקטנה והדהויה
שניצבה בפינת הפאב, והתחילו להוציא מהם את הציוד.
"צריכים עזרה?" שאל סימנטוב ובלי לחכות לתשובה, התחיל להוציא
כבלים מארגז פתוח.
"היי סימנטוב", אמר אלדד והלך לחבר את החוטים לחשמל.
"מה קורה סימנטוב?" אמר רני בלי להרים את ראשו מהחיבורים, "איך
בפנינת העיר?"
"מה נראה לך?" ענה סימנטוב.
"עד כדי כך גרוע?" שאל רני.
"לא. לא עד כדי כך גרוע, אבל נשבר לי הזין כבר לנגן שירים
שאנשים אחרים רוצים לשמוע. כל העשירים האלה שבאים אלי, מלאי
סיפוק עצמי, ומבקשים שאני אנגן להם איזה שירים של פרנק סינטרה.
אני מרגיש כמו מכונת מוזיקה אנושית, רק שלתחת שלי אף אחד לא
דוחף מטבעות. אני תוהה כמה פעמים אפשר לצפות מאותו בן אדם לנגן
את 'אלף נשיקות' על פסנתר?"
"שאלה מסקרנת..." אמר רני בלי לחייך, "כמה אתה חושב?"
"אני לא יודע", כיווץ סימנטוב את מצחו, "אבל אני מניח שדי
הרבה..."
"עצוב", אמר רני בקול נמוך וחייך.
"כן, זה באמת קצת טראגי", הסכים איתו סימנטוב.
"למה שלא תחזור לנגן איתנו?" שאל רני והתחיל לכוון את הגיטרה
שלו.
"רני, אמרתי לך", הסביר סימנטוב, "מרגע שהתחלתם לנגן חומר לא
מקורי, מבחינתי ירדתם לזנות."
"ומה בדיוק אתה עושה בפנינת העיר, ליד הפסנתר?" התעצבן רני,
כמו בכל פעם שהנושא הזה עלה. "ממציא את הרוק מחדש?"
"כמו שאני מנגן", אמר סימנטו,ב "אני לא אתפלא אם זה מה שאנשים
חושבים שאני מנסה לעשות."
הם המשיכו להוציא דברים מהארגזים ולסדר אותם על הבמה. רני
וסימנטוב סידרו את שלושת המוניטורים על הבמה, ואלדד העמיד את
הסטנדים לידם. הכל כבר כמעט היה מוכן. אלדד הלך לבדוק שוב
שהתופים שלו מחוזקים ושהוא לא שכח לשים את המקלות הרזרביים ליד
הכיסא.
"עזוב אותך סימנטוב", התערב אלדד בשיחה, "אם אנחנו ירדנו
לזנות, אז אתה ירדת בדיוק כמונו."
"בדיוק!" אמר סימנטוב, "אבל אם כבר להיות זונה, אני כבר מעדיף
שישלמו לי טוב, ולא להתחנן כל פעם לרפי הזה שישלם את הכמה
לירות על ההופעה - כמוכם.  אלדד, זה בדיוק סוד החיים - כשאתה
כבר מקבל את הזין, כדאי שתדע טוב טוב ממי אתה מקבל אותו וכמה
הוא משלם לך על זה."
"ממילא אף פעם לא היה לך שיער מספיק ארוך בשביל הלהקה", אמר
רני בחיוך.
"שיער ארוך! על שיער ארוך אתה מדבר איתי. מחלפות שיער משתפלות
על כתפיים גבריות זה לא משהו שמיק ג'אגר המציא, ואפילו לא
צביקה פיק, אתה יודע. היו תקופות שללכת בלי קוקו נחשב מרד כנגד
החברה. שיער ארוך זה לא קול, ובעברו של כל גבר מגודל שיער יש
חנון עם שיער קצוץ. שיער ארוך, אני אומר, זאת המצאה של גברים
חלשים עם שיער יפה, נגד גברים גבוהים, שריריים ויפים, עם שיער
קצר - כמוני."
"האבחנה שלך לא עומדת במבחן המציאות, מר שרירים, יופי ומה היה
שם עוד...?! גובה."
"אתה רואה, רני, שוב אתה עושה את אותה טעות מקובלת ונותן
למציאות לבלבל אותך. המציאות לא חשובה, כשמדברים על תיאוריות,
וחשובה עוד פחות כשמדברים על עובדות."
"אבל שרירי? יפה?" התעקש רני.
"מה, אתה לא חושב שאני שרירי? ואני מזכיר לך שוב - אל תיתן
למציאות להטעות אותך..."
"לא נראה לי."
"תגיד, אם כבר מדברים על מציאות," נזכר פתאם סימנטוב, "איפה
הבאסיסט שלכם?"
"מאחר הבן זונה", ענה רני, "זה האנשים שאלדד מביא כל הזמן.
באמא שלי, אני לא יודע מאיפה הוא מביא את כל החארות האלה. חבר
שלו מהצבא אלק. הבן אדם לא מגיע בזמן, לא סוחב ארגזים, לא בא
לחזרות..." רני התמלא בכעס השקט המצמרר שלו. "מה אני מדבר?!
הבן אדם אפילו לא מנגן טוב. אלדד, נשבע לך, זאת פעם אחרונה
שאני מקשיב לך." הוא צעק לאלדד ולסימנטוב אמר, "זאת פעם אחרונה
שאני מקשיב למפגר הזה!"
"מה אתה מבלבל במוח", צחק סימנטוב, "אתה יודע, אני יודע, והכי
גרוע - אלדד יודע, שכל ההצהרות המפוצצות שלך, שאתה אומר אותן
עכשיו בקול רם, זה כמו הבטחות של פוליטיקאי לפני בחירות."
"ואללה", הודה רני, "אי אפשר לעשות כלום נגד אלדד. הוא פשוט
וכחן מעולה - יש לו טיעון אחד מופרך מיסודו שאותו הוא מטיח
בעקשנות כתשובה לכל מה שאתה מנסה להגיד לו. אי אפשר לנצח אותו
בויכוח..."
"... כמו שאי אפשר לנצח קיר בויכוח", השלים אותו סימנטוב.
"בדיוק." אמר רני, "הנה למשל עם הבאסיסט הזה, שאולי. הוא אמר
לי שיש לו מישהו שמנגן גיטרה באס. אני, כמובן, העדפתי לחכות
שמישהו יענה למודעה בעיתון, מאשר לקבל מישהו שאלדד מגדיר אותו
כ"חבר" שלו. אז הוא אומר לי שהוא פגש אותו באיזה מועדון לפני
כמה חודשים, ושהוא מנגן גיטרה באס הכי טוב שהוא שמע בחיים שלו.
אלדד, אני אומר לו, עזוב אותי מהחברים שלך. אתה זוכר מה קרה
בכל הפעמים שלקחנו חברים שלך ללהקה. מה קרה? הוא שואל אותי,
ואז אני מזכיר לו שוב את ההוא שבאמצע הופעה השתכר ופתאום נעלם
מהבמה, באמצע הופעה! ואת ההוא, בני, שניגן איתנו קצת וכשעזב
"שאל" לעצמו מגבר וכמה חוטים ואפילו לא טרח להיעלם מהשטח,
מעמיד פנים שהוא לא מכיר אותנו. אלדד, אני אומר לו, תן לי
לחכות שמישהו יענה למודעה - 70 שקל שילמתי עליה. אז מה הוא
אומר לי?! רני, הוא מנגן באס הכי טוב ששמעתי בחיים שלי. בשום
פנים ואופן, אמרתי לו, אני לא מקבל אותו לפני שאני רואה מישהו
מהמודעה. אתה לא תמצא אף אחד יותר טוב ממנו, הוא אומר לי, הוא
מנגן באס הכי טוב ששמעתי בחיים שלי. וככה זה המשיך והמשיך איזה
שעה עד שנשברתי".
"הלו, הלו", צעק אלדד מאחורי התופים, "מה אתם מלכלכים שמה?"
לא ממש היה אכפת לו מה הם אומרים. אמנם הוא שמע את השם שלו
עולה בשיחה שלהם, אבל הצעקה שלו הייתה יותר לשם הפגנת עירנות
מאשר התעניינות אמיתית. כל מה שעניין אותו היה רק מתי כבר הוא
יכול להתחיל להרביץ לתופים שלו. זה בעצם היה הדבר היחיד שעניין
אותו כל חייו - לנגן תופים. הוא לא היה נגן מבריק אבל בהחלט
מספיק טוב בשביל הרכב רוק ירושלמי קטן שמנגן בפאבים תמורת 700
שקל להופעה. הוא תמיד רצה לנגן על משהו, ומכיוון שמאז ומתמיד
היה גדול ושמן, קנו לו הוריו את הכלי הכי גדול שיכלו לחשוב
עליו - תופים. הוא אהב לנגן, אלדד, והאהבה הזאת הובילה אותו
לנגן, ולנגן, ולהתאמן על כל המקצבים שהוא הכיר. בסופו של דבר,
האהבה לתופים, והעבודה שנבעה ממנה הביאו אותו להיות, למרות
חוסר כישרונו, נגן תופים בינוני. בכל מקרה, הימצאותו בלהקה לא
הייתה מותנית בכישרון או יכולת אלו או אחרים, שכן "היסוד
החמישי" הייתה להקה שכונתית שיוסדה על ידי ארבעה חברי ילדות
שהכירו אחד את השני מגיל אפס.
"איפה הבאסיסט שלכם אנחנו תוהים, זה הכל", צעק לו סימנטוב
בתשובה.
"עזבו אותו, הוא עוד מעט יגיע", צעק אלדד.
"עוד מעט זה הרבה זמן", ניסה רני לא לצאת מכליו.
"בחייאת רבאכ, אתה יודע איזה בן אדם גדול הבן אדם הזה?" אמר
אלדד, "אתה יודע איזה כלי הוא..."
"בסדר, בסדר", קטע אותו רני, "שמענו עליך ועל החברים הכלים
שלך. הוא הרביץ לבדווים בסיני, זיין קצינות שבדיות בלבנון,
והנחית הליקופטר בתוך שדה מוקשים בראש פינה." הוא השתעשע על
חשבונו של אלדד שמצידו החזיר בכל הקללות שהוא הצליח לחשוב
עליהן (היו שתיים).
סימנטוב התרחק כבר, כשראה את הבאסיסט מגיע ומחליק ידיים את
אלדד ועם רני, שבטח רצה להרוג אותו, ושבטח שוב קילל את מזלו
הרע שגרם לו להיוולד באותה השכונה עם אלדד.
סימנטוב הבחין פתאום בפוסטר כתום שהיה תלוי על אחד הקירות
בפאב: 'היסוד החמישי בהופעה' היה כתוב שם באותיות שחורות והוא
נזכר שפעם הם היו טובים. לפני הצבא היו להם מלא רעיונות. הם
ניסו אז לחדש ולעניין את עצמם. הם היו ארבעה - רני, יובל, אלדד
וסימנטוב - והם ניגנו משהו בן זונה. איזו תמימות זאת הייתה
לחשוב שהם יוכלו להיות היסוד החמישי, אחרי שכבר מזמן התברר שיש
איזה מאה ומשהו יסודות. אבל הם ניגנו משהו בן זונה, באותה
תקופה, בגיל 17, אולי בגלל התמימות הזאת. הם ניגנו בכל חור
דלוח שהסכים להכניס אותם, ועל כסף לא היה בכלל מה לדבר. ואז בא
הצבא והם ניסו להמשיך לנגן בסופי שבוע, אבל זה כבר לא הלך - הם
לא ניגנו מספיק טוב בלי להתאמן. אחרי הצבא הם עוד פעם ניסו
להמשיך, אבל אז סימנטוב איבד את הסבלנות ועזב, אחרי שהם התחילו
לנגן כל מיני שירים של לד זפלין והאבנים, כדי שיתחילו קצת לשלם
להם על ההופעות. ואז יובל גם עזב ונסע לארצות הברית, ורני נשאר
עם אלדד, והם המשיכו לנגן ביחד, ולאחרונה בעיקר פה ברפי'ס שהיה
עוד אחד מהפאבים חסרי הכיוון שנפתחו בעיר כל שנה שנתיים.
אם כי לרפי'ס היה יתרון אחד ברור על פני כל שאר הפאבים
המקומיים - הברמנית. אבל למרבה צערם של כל הצדדים, הברמנית
הייתה עסוקה עם הבר עכשיו וסימנטוב לא רצה להפריע לה. למען
היושר וההגינות, נאמר כאן, שסימנטוב דווקא רצה מאד להפריע לה,
אבל ידע שהיא לא תיתן לו לעשות את זה. הוא גם לא רצה לגרום לה
לצרות עם הבוס שלה, רפי, שכבר זרק אותו מהפאב פעמיים ורק חיכה
להזדמנות לעשות את זה בפעם השלישית. בין סימנטוב ורפי הייתה
תחושה חזקה של חוסר הערכה קיצוני. סיבותיו של רפי לרגשותיו
כלפי סימנטוב היו די מבוססות; דבר ראשון, הוא לא הבין מה
סימנטוב עושה לפרנסתו, וחשד מאד שהתשובה היא כלום. שנית,
סימנטוב אמר לו בכל הזדמנות מה דעתו על רפי'ס. ואחרון אחרון
חביב, סימנטוב נטפל לברמנית שלו, וכמו שהוא ראה את זה, הפריע
לה לעבוד ולשרת לקוחות. רפי לא יכול היה לסבול את המחשבה
שסימנטוב לא עושה כלום בשביל להשיג כסף, ושאיכשהו הוא מסתדר,
ואפילו מצליח לבזבז פה כסף על בירות. אם הוא לא היה סומך על
אלינור בעיניים עצומות, הוא גם היה בטוח שהיא מוזגת לו בירות
על חשבון הבית. אם יש דבר שעצבן את רפי זה בטלנים, והוא לא
התכוון לתת לאחד כזה להפריע לעבודה שלו וללכלך על המקום שלו.
רפי גם לא הבין מאיפה יש לסימנטוב ביצים לחזור לכאן אחרי שהוא
כבר העיף אותו פעמיים. הוא היה מת להעיף אותו עוד פעם, אבל ידע
שהוא ייראה קטנוני אם יעשה את זה בלי תירוץ טוב, והוא לא רצה
להיראות קטנוני. הייתה לו תדמית שהוא טיפח במשך זמן ארוך, והוא
לא התכוון לתת לשמוק הזה, עם השם הדבילי, להרוס לו אותה. הוא
היה נתון במצב בלתי נסבל בכל הקשור לסימנטוב - הוא לא יכל
לסבול את הפרצוף שלו, ואת כל זיוני המוח המתחכמים שלו, אבל הוא
לא יכול היה לעשות כלום בנדון, חוץ מלחכות שסימנטוב יעשה את
השטות הבאה שתהיה תירוץ מספיק טוב כדי להעיף אותו.
סימנטוב מצידו חשב שכל מה שמעניין את רפי זה כסף, וזה הספיק
לו. בדרך כלל סימנטוב היה יכול למצוא משהו לאהוב בכל אחד, אבל
ברפי הוא לא מצא צד חיובי אחד. העובדה שהוא היה צעיר מצליח,
שבמו ידיו בנה את עצמו והגשים את ה"חלום האמריקאי-ישראלי",
שאצל רוב האנשים עוררה הערכה, הייתה בדיוק זו שגרמה לסימנטוב
לבוז לו. השאיפה לכסף, אף שהייתה זרה לסימנטוב, לא הייתה מגונה
בעיניו כשלעצמה. הוא הכיר בעצב בחשיבותו של ממון בעולם שאליו
השתייך, אך תמיד הניח שברור כי השאיפה הזו אינה מטרה. אנשים
מסוגו של רפי, הפחידו אותו, בין השאר מפני שלא הצליח להבינם.
הפחד הזה הוא זה שגרם לו להלחם בהם (אכן, מלחמת מאסף) בכל
כוחותיו הדלים.
סימנטוב היה בדרכו החוצה כשהבחין ברפי, יושב ליד שולחן מרוחק
עם אחד החברים שלו והחליט לעבור ולהגיד שלום קצר. הוא התקרב אל
השולחן שלהם וראה איך הבעת הפנים של רפי משתנה בבת אחת.
סימנטוב נהנה לראות איך רפי מתאמץ לשוות לעצמו את הבעת הפנים
הקפואה ששמר לעובדים שלו, ללקוחות צעירים שלא עניינו אותו
ולסימנטוב עצמו. רפי אמנם לא היה מבוגר מסימנטוב ביותר
משנה-שנתיים, אבל הפער ביניהם היה דומה לזה שבין גנרל שבע
קרבות לנער פרחים מגודל שיער. רפי, כאמור, היה מאותם צעירים
שעשו את הקפיצה לתוך מימי עולם העסקים הסוערים ושחו בהם היטב,
וסימנטוב... טוב, סימנטוב לא חיפש לו סערות מהסוג הזה.
"רפי!" צעק סימנטוב בחיוך רחב ונופף לעברו תוך כדי התקדמות.
"שלום סימנטוב", ענה רפי בפנים קפואות, כשסימנטוב הגיע ליד
השולחן.
"מה נשמע רפי?" פנה סימנטוב לשניים בחביבות.
"חיים", ענה רפי.
"מה חיים, רפי? אתה חי טוב. זה נשמע כמעט כאילו אתה מתלונן?
מה, מס הכנסה מציק לך שוב?" אמר סימנטוב וידע שהוא נוגע בנקודה
רגישה. אם יש דבר אחד שרפי לא הסכים לצחוק עליו זה כסף.
"סימנטוב, אתה צריך משהו?" דחק רפי לסיים את השיחה שהעיקה עליו
כמו פקיד שומה.
"מה פתאום, אני סתם עברתי, להגיד שלום, לדרוש בשלומך."
"שלומי טוב מאד, תודה, והוא ישתפר מאד ככל שתתרחק מהשולחן שלי,
אפילו מהפאב שלי", אמר רפי ביובש.
"רפי, מאד לא מנומס מצידך. אתה זורק אותי מהפאב?" שאל
סימנטוב.
"עוד לא", ענה רפי וחזר לדבר עם חברו.
"אתה רוצה לזרוק אותי מהפאב?" סימנטוב ידע שהוא משחק עם
גפרורים ליד חבית נפט, אבל הוא היה די בטוח שהחבית ריקה לגמרי,
ובמקרה הגרוע, הוא לא היה מתנגד לכמה להבות מסביב.
רפי הביט בסימנטוב בשקט, לכמה שניות, ואז חזר לדבר עם ציון.
"רפי, אתה יודע, אף פעם לא הבנתי למה אנשים כמונו לא מסתדרים",
שיקר סימנטוב, "אנחנו אמנם לא רואים הכל באותה צורה, אבל סך
הכל אנחנו די דומים."
"לא, אנחנו לא דומים. אנחנו לא דומים בכלל. יש הבדל גדול מאד
בינינו. אתה לוזר. אני ווינר."
"ככה? כל כך פשוט?" התפלא סימנטוב.
"כן." ענה רפי, "זה מאד פשוט. העולם הזה מתחלק לאנשים שמבינים
את הכללים ולכאלה שלא. והחלק הראשון הולך וגדל כל הזמן. הברירה
הטבעית, מכיר?!"
"אחלה להקה", ענה סימנטוב.
"החזק שורד", המשיך רפי תוך כדי תנועות ידיים חדות. "ככה זה
בטבע. אנשים כמוך הולכים ומתמעטים, אז אני לא דואג."
"אולי אתה צריך. אחרי הכל הקיום שלך כווינר מותנה בקיומו של
לוזר. וזה אני. מסקנה - אתה לא יכול בלעדי. אני, לעומת זאת, לא
משתתף במשחק שלך ולכן לא תלוי בך. מה שמוביל מהר מאד למסקנה
הפשוטה והבלתי נמנעת, שאני החזק, ואתה, רפי, אתה החלש."
"בולשיט", אמר רפי ורכן קדימה לכיוון של סימנטוב, "תסתכל על
עצמך. " הוא החווה בראשו. "אתה לא עושה שום דבר בחיים שלך..."
"זה אולי נכון", ענה סימנטוב בחיוך ופנה ללכת, "אבל זה לא משנה
את הנקודה במילימטר - הלוזרים תמיד, תמיד מנצחים."