את הסיפור הקצר והפשוט הזה אני רוצה להקדיש לכל האנשים ששכחו
מה זה לחלום, ששכחו איך להשתמש בדימיון, לכל האנשים ששכחו
ואינם זוכרים עוד את עטיפתה הרכה של התמימות.
אותן נפשות טהורות וצעירות בדמויות של תינוקות רכים. תינוקות
אשר מזה עתה ידעו את כל סודותיו הכמוסים ביותר של העולם, סודות
אשר נקטעו על ידי אצבע משתיקה אחת של מלאך, ועתה נבצר בעדם
מלדעת הכל.
אך האם צריך לדעת הכל? דווקא בדרך הארוכה והמייגעת מגלים הרבה
דברים יפים אך גם דברים שאל לו ללב לדעת.
רק לפני חמש שעות שלושה ימים ועשרים שנה נפטרה אחותי הקטנה בת
השבע מסרטן. כנראה שלא היו לה הכוחות לשרוד את המציאות הקשה
הכרוכה בטיפולים מורכבים וכואבים.
היא הייתה גוזל רך שעוד לא למד לעוף, שעוד לא עטה נוצות קטיפה,
שעוד לא טעם מן החיים האמיתיים. היא לא נשתכחה וגם לא תשתכח
מלב אח.
ואני, מביט מסביב ורואה אנשים שהכרתי והרבה אנשים שאף פעם לא
ראיתי בכל ימי חיי, ועיניהם דוממות וכבויות ופיהם יבש ושותק,
מסרב להאמין לאסון שתקף אותנו שנית.
אלו אותם אנשים שמחר יכלו להיכנס ולעמוד בפתח דלת ביתנו,
לחייך, להביא מתנות, לצבוט לנו בלחי ואולי גם לספר סיפור קצר
ומצחיק שאני אף פעם לא מבין אבל די לי לראות את פרצופיהם של
הסובבים.
הפרצופים המעוקמים הרוצים לפצוח בצחוק גועש ורועם שרק שפתותיהם
עוצרות בעדם מלהטיח צחוקם בחלל האוויר.
והם באים בהמוניהם האנשים, פלוגות פלוגות, כאילו מנסים להילחם
בטבע, בגזרה אשר ניחתה עלינו. לכאורה, הם טוענים את המילים
לפיהם ויורים צרורות צרורות של דברי נחמה, על זיכרונות עלומים
שהיו ולא יהיו עוד, צופים בתמונות שצולמו ולא יצולמו, כל כך
הרבה תמונות לכל כך מעט שנים, כאילו ידעו שסופה קרב והנציחו כל
רגע.
אני מוצא את עצמי לעתים תכופות יושב בצד בשקט, חושב ובוחן איש
איש בתנועותיו וחיתוך דיבורו, מקשיב למנגינה הפנימית שבי -
לשיר שאהבנו אני ואלמוג לשמוע; "פרפרים מכל מיני צבעים ירדו
אליי ביום אביב נעים..." בכל פעם שרע לי אני חושב על השיר
האופטימי הזה שמזכיר לי תכופות את אישיותה הצבעונית והקסומה של
אלמוג, אך אצבעות המציאות קורעות אותי מתהיותיי ומושכות אותי
בחזרה למטה: לשכול, לאבל, לשחור ולכאב, לחלל שנפער בי מבפנים
שאין מי שימלא אותו עוד בשירים, משחקים, חלומות או סתם מריבות
קטנות ושגרתיות.
בעיניים דומעות אני שומע את לבי דובר אליי, לבי החזק והאמיץ
ששרד גם הוא קרבות קשים, למה?! למה היא לא הייתה חזקה כמוני,
לשנינו אותו הלב, שנינו כל כך דומים וזהים באופי, למה לבה בגד
בה... איך אפשר לסמוך על לב שכזה, איך אפשר שלא לאהוב אותה.
עכשיו כבר מאוחר בערב, עוד מעט ילכו כל האנשים הביתה, איש איש
לחייו שלו, לביתו, למשפחתו, לאחיו, לילדיו, להוריו.
הצבא יפשוט מדיו ויסור לביתו לאחר מלחמת שווא, עייף ותשוש. הם
כנראה עוד לא יודעים שבמלחמה אין מנצחים, ואני אשאר פה עם
הוריי, עם הכאב שאף אחד לא יוכל לקחת ממני, שאף אחד לא יוכל
לחלוק ולהבין אפילו לא במעט. הכאב שלי הפנימי שאני מחזיק ונוצר
בגאווה.
כל דברי הנחמה הנם סתומים, הן כה וכה אינם מועילים במאומה, רק
מעלים זיכרונות יפים ששבים ותוקפים לילה אחר לילה.
עוד מעט כולם ישכחו והחיים ישובו למסלולם הרגיל, רק אני הוריי
והרהוריי נישאר עם הקרע בלב, על אחות שאהבתי שהייתה יכולה
להיות לצידי עכשיו.
אני הוא שיצטרך ללמוד לחיות בלי אחות, אני הוא שיצטרך להלחם
בדמעות החוצפניות שלא נותנות מנוח לילה אחר לילה כשאני מביט
במיטתה הקרה והמיותמת ותיק האוכל הזרוק ליד הקולב עם שקית
החטיף הפתוחה למחצה שגנבנו מהארון.
אחרי שכולם סוגרים את האורות והולכים לישון נשאר אור הנר,
התקווה היחידה, מנסה להלחם בחושך ובאפלה מסביב. כולם עכשיו בטח
ישנים ואילו אני מביט בנר שגם הוא כנראה לא יודע שעוד כמה שעות
ייגמרו גם חייו ואז ישימו במקומו נר אחר שנראה בדיוק אותו דבר,
באותו הצבע עם אותה השלהבת.
יכול להיות שהוא יודע? אולי הוא יודע ומשלים עם העובדה, סך הכל
איזה תפקיד כבר יועד לו חוץ מלהאיר במשך 24 שעות.
אנשים בטח חולמים עכשיו, רק אני מפחד מהחלומות שלי, איך אני
ואלמוג משחקים בכדור הצבעוני הגדול שאפשר גם לקפוץ עליו, איך
רדפנו אחר פרפרים מכל מיני צבעים, איך ציירנו על הלוח עם גירים
עננים לבנים שנראים כמו כבשים...
למשפחה מצד אמא יש הרבה בעיות בריאותיות, אמא חולת סכרת, היא
נאלצה לוותר על הילד הראשון כי נשקפה סכנה לחייה, גם אנחנו
גרמנו לה לא מעט סיבוכי הריון אך היא לקחה את הסיכון כי יותר
מהכל היא רצתה ילדים.
תשעה חודשים סחבה אותנו באומץ, בכאב, לטוב ולרע, בבטנה
התפוחה.
אולי אם הייתה יודעת שיקרה מה שקרה הייתה מעלימה גם אותנו.
אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל חלום, שתכף אמא תעיר אותי או
שאקום לבד בצעקה חדה. אני מנסה לצבוט את עצמי בכל הכוח אבל כל
מה שנשאר זה סימן אדום וכאב שלא עובר.
למה תמיד אומרים שאלוהים אוסף אליו את הפרחים, את הנשמות
הטובות ומטפל בהם קרוב אליו, אני מכיר עוד הרבה נשמות טהורות,
למה אותן הוא לא לוקח, את הפרח הזה הוא היה צריך להשאיר כאן
איתנו, אי אפשר לעקור פרחים ככה סתם.
אני מוכן להחזיר לך אלוהים את כל מה שיש לי, אבל אני יודע כי
לעולם לא אוכל להשיב את מה שלקחת ממני, את החצי השני שלי.
עכשיו אני חש כי אני במקום אחר, במדינה זרה ומוזרה, שם הים
הצלול נושק לגרגרי החול הפזורים על שפת הים. גל אחר גל בא
וסוחף את גרגרי החול והם נענים לכוחו של הטבע, לא מנסים להתנגד
וכך נסחפים הם לעבר מקומות אפלים ועמוקים שאף גרגר לא חזר
מהם.
לבסוף הם שוקעים בקרקעית האוקיינוס, נאחזים האחד בשני בקנאה
כדי שחלילה לא ייפרדו, גרגר על גבי גרגר על גבי גרגר.
יכול להיות שככה בדיוק נוצר האי הזה שכפות רגליי הצנומות
דורכות עליו, אולי גם הגרגרים של האי הזה נודדים ממקום למקום
יחד עם המים.
הם אינם יכולים לחיות בנפרד, אחרת יהיו בודדים ויאבדו.
אם כך, גם כשאני עומד במקום אני זז, אני זורם כמו הגרגרים
הקטנים והזהובים ולא משנה כמה חזק אעצור את עצמי במקום, העולם
ימשיך בשלו, הזמן ימשיך קדימה והגלגל יסתובב ויסתובב עד שייצא
לו האוויר.
רק כשאני עוצם את עיניי אני מגלה כי הזמן עצר מלכת, דברים
מוזרים קורים כאשר הזמן עומד דומם.
אני שוחה במים הצלולים כמו דג, אף פעם לא ידעתי לשחות וטעם
המים כה מלוח וצורב, אבל איך? המים נראים כה צלולים וזכים,
כאילו נשכחו באותו המקום באותה הצורה כביום היוולדם משחר
הבריאה.
המים הללו שאנו צריכים כדי לחיות טומנים בחובם הרבה יותר
משנוכל לדעת אי פעם, היסטוריה שלמה על אנשים שלא שבו הביתה
וילדיהם עדיין מחכים להם, על סירות שטבעו וטובעו, על זרמים
חזקים ומסוכנים, הרי געש וכרישים גדולים ומאיימים שבולעים דגים
קטנים וחלשים ואפילו אנשים. לא סתם קוראים לים מעיין החיים,
כשאנחנו שותים את המים אשר לקחו את חייהם של אנשים כה רבים.
זהו גן העדן הפרטי שלי אשר רחוק ממני מרחק מצמוץ חולמני אחד של
חיבור עפעפיים, ושם בין הנחלים התכלכלים, השמש היוקדת, עצי
הפרי, הים האינסופי וההרים הגבוהים המטילים צל מאיים, אני
עדיין מחפש את אלמוג שלי רודפת אחרי פרפר קטן צבעוני.