כל מה שהיא רצתה היה קינוח בננה.
יומיים הסתובבנו וחיפשנו את מוכר הבננות.
יומיים לא אכלתי כי חיכיתי לקינוח הבננה.
עברנו מצד אחד של האי לשני.
עברנו אי.
ולא מצאנו את מוכר הבננות.
אחרי יומיים עלינו על עקבותיו. השעה הייתה 2 בלילה
ואף אחד מאיתנו לא היה רעב ,כך חשבתי.
טעיתי.
"חייבים לאכול קינוח בננה". אז אכלנו.
הוא לא היה טעים . קצת שרוף.אבל זה מה שהיא רצתה.
ואני, כל תפקידי עלי אדמות היה למלא רצונותיה.
אבל רק בגלל שאני רוצה.
רק בגלל שאני אוהב אותה.
זו לא אהבה כמו של רד ושרלוט.
וזה גם לא חולף עם הרוח...
כמעט שנתיים עברו ואיני יכול להוציאה מראשי.
ליטופיה, מילותיה המלטפות , מגעה הרך , עורה העדין והמלוח,
גופינו העירומים המתנועעים יחדיו - כל אלו חזרו כמו לא הלכו .
כאילו לא נפרדנו...
ואולי זו רק השמש, אולי הים המלוח ואולי הפירות המתוקים.
ואולי זה רק אני.
בדרך ישב מולנו בחור אחד. נראה לא רע בכלל.
שאלתי אותה " חתיך אה ?" . והיא ענתה " כן, אבל אתה יותר ".
מה עוד אפשר לבקש ?
והבלגן גדול אצלי. הגעגועים, הפחד ,העצב והאושר - הכל ביחד.
מין Shake רגשות כזה . Feelings Shake . No milk Please .
במסיבה היינו ביחד. לאחר מכן ישנו על הדשא ליד המזח.
היא הניחה ראשה עלי ונרדמה. וזו הייתה ההרגשה הטובה בעולם.
היא סומכת עלי. היא רגועה איתי.
ולא היה אכפת לי בכלל שנשבר לי הגב...
כשהתעוררה ( תודה לאל... ) הגענו לרציף ובשניה האחרונה תפסנו
ספינה חזרה.
הזריחה היתה כבריאה מחודשת. לעולם - ולנו.
חזרנו עייפים ורעבים.
וכל מה שהיא רצתה היה קינוח בננה. |