הזמן עכשיו כמו קופסא של מלאכים. מעניין אם המלאכים מצויירים
על הקופסא או נמצאים עמוק בפנים, מחכים לצאת בחיוך מתוק ותלתלי
זהב.
את לא מגלה לי.

אני פוקחת עיניים מעוטרות בקורי שינה. הסתיו דופק על החלון שלי
בעליו הזהובים, והפסנתר משמיע צלילים יחידים וחלשים, את בטח
מפחדת להעיר אותי, אבל הסתיו תמיד הדליק אצלך את המוזה, ואצלי
הוא כיבה את האור. ימים שלמים הייתי מסתובבת בגופייה ותחתונים
ומזמזמת אותם צלילים, כל פעם בסדר אחר, משחקת מחבואים עם החיוך
שלך.
לפעמים היה נדמה שהוא דעך עם האביב.
את לא מגלה לי.

בחדר שלך יש אגרטל חרסינה שמישהו נתן לך מתנה, והוא מונח במן
מקום כבוד על השידה הנמוכה, ולידו יש מכתב מקופל לארבע, ואת
שומרת עליו כמו על ספר הקודש.
ואת אמרת שאם אחייך אשכח, אז אני מחייכת.
באגרטל שלך יש פרחים מפלסטיק, ואני לא מבינה איך פרחים מפלסטיק
יכולים לנבול, אבל המבט שלך אומר לי לא לשאול, אז אני שותקת,
ומחייכת, כי את אומרת שככה אשכח.

ריח של אוכל חודר מהחלון הפתוח ואני נזכרת שכבר כמה ימים לא
אכלתי.
רוח קלה מרעידה את פעמוני הרוח ומוזיקה חלשה מקשטת לי את השקט
והריקנות, פעם אמרת לי שככה נשמעים מלאכים.
שאלתי מאיפה את יודעת, אבל את לא מגלה לי.

בחוץ סתיו, אצלי בפנים חורף. החדר עוד לובש קיץ, ופרחי הפלסטיק
הנבולים שלך והעיניים שלך שמחייכות קצת פתאום, בלי לשתף את הפה
בסוד המתוק שלהן, לוחשים אביב.
והבלבול שלי מתקשט בבועות הסבון שאת מפריחה, ואת מהנהנת לעצמך
כמו מסתירה סוד כמוס, כאילו המוזה שלך כלואה בבועות הסבון
הא-סימטריות, אז אני מפחדת לפוצץ אותן.
את לא מגלה לי במה את ממלאת אותן. לפעמים נדמה לי שאת נושפת
משהו אחר, ולא אוויר. אולי זו רוח של אביב, אולי זו מוזה.
אפילו עשן הסיגריות שלך נראה נקי, נדמה לי שכל פעם שאת לוקחת
את הבגדים למכבסה את מכבסת גם את הנשמה שלך ברונדל של הבגדים
הלבנים.
ואליי האבק נדבק.

אתמול השארת לי על המיטה חבילה עטופה בנייר חום וסרט ורוד.
פתחתי אותה באיטיות, אולי כדי לשמר כל רגע, אולי כדי לנסות עוד
להרגיש את המגע שלך על הנייר.
ידעתי שזה ממך גם בלי מכתב. את הרי אף פעם לא מגלה לי.
מחברת עם כריכה קשיחה מעוטרת מלאכים מבצבצת בין נייר חום
לדמעות שמציפות לי את העיניים.
היורה הגיע.

המוזה שלך טיילה בין החדרים בבית, ואני עקבתי אחריה בעיניי
ואחרייך בשפתיי, בשריקות קלות שאני יודעת שהבחנת בהן גם מתחת
לשכבות האבק, את אומרת שהגשם שטף אותן.
ותמיד כשאני עומדת מולך אני מרגישה כמו עץ בשלכת. מה יש במבט
שלך שמצליח להפשיט אותי ולהזהיב את עליי בו זמנית, אינני
יודעת.
את לא מגלה לי.

אני רציתי לדבר איתך אבל את העדפת לשתוק. פעם אמרת לי שהשתיקה
היא כמו וילון מבד שקוף לנפש, המסתיר אותה רק מפני מי שלא נרצה
שיראה, אבל אף פעם לא אמרת לי אם החלון שלך פתוח בפניי,
כשהיינו יושבות זו מול זו.
ושותקות.

פעם אמרת לי שהעיניים הן החלון אל הנשמה. העיניים שלי חומות
זהובות, אז אצלי תמיד שלכת.

בערב בו הריח של הקטורת שלך גלש לחדר שלי בחמימות, ידעתי, שגם
פרחים מפלסטיק יכולים לפרוח בבוא העונה שלהם. אולי השתיקה
גילתה לי.
כשנכנסת ושאלת מה אני כותבת, המחברת מעוטרת המלאכים נבלעה
במיטה הרכה,
ולא גיליתי לך.

ואת, לא שאלת שוב. אבל הצלילים החלשים של הפסנתר אמרו לי שאת
עוד מחכה לתשובה.
וכשאניח את המחברת בקופסת המלאכים, אדע להגיד, בין כל הקטעים
הכתובים בכתב צפוף, מי משתינו זו אני.

אולי בסתיו הבא, אשלח אלייך תשובה.

אל תצפי למכתב חתום ופרחים מפלסטיק באגרטל חרסינה.
רק בועת סבון מלאת שקרים,
שהיית קוראת להם - אמת.
ולא גילית לי.