לא תהיה מודע לאובדן גם אם יגדל לצידך כעץ נוקשה המסתיר את
השמש,

גם אם ירדוף אותך כצל תלת מימדי בנוסף לזה שלך,

ולא כענן שעוטף אותך בחושך כבד בימיך המאושרים ביותר (אם
קיימים ימים מבורכים שכאלו).

ככלות הכל, זאת אינה אשמתך, אמרת.

זהו עץ שאדם אחר חסר אחריות נטע,

זהו אינו צלי שלי, אלא של חוטא מקולל,

וענן זה אינו אלא תוצאה מגשמי החורף הכבדים המתקרבים.



"ירדתי לאשפתות, לתוך ההיברנקולום החשוך,

שם דבורים בשחור וזהב נמות בסופת השלג


כאבנים ועליהן כתובות סתומות, והאדמה קשה...

אני היא רוח הרפאים של מתאבדת ידועה לשמצה,

סכין הגילוח הכחול שלי מחליד בגרוני..."



גוש בשר דל שומן זה, אינו בנאדם, כלל וכלל. בול עץ זה, אשר
שוכב פה במיטת בית החולים הקרירה, לא יזוהה כבתי. לא ולא! גופה
זו, שמסתתרת בין אבני הקבר, אינה גופת ילדתי. שמה אולי דומה
לשם בתי, אך מלבד זה, הכל שונה! ילדה זו, במקום מרוחק מלבי, זו
אינה בתי, הרי שבתי היא עומדת כרקדנית בלט מאומנת, כבהמה
המצייתת לדבריי, כאן לידי. מרוסנת, מפוכחת, שמנמנה בתולה
ותמימה. יפה היא כמו בדמיוני, ונתתי לה כל מה שדרוש לה, כך
שהיא לא יכולה להיות שוכבת במיטה חולין זו, עם כל הצינורות
מוחצנים, חרוכים לה מכל חורי הנשימה. הבט איך היא צומחת תינוקת
זו. תינוקת שלי.

הדבר המוטל כאן מולי, כחושה כמקלות עצם לכלבים, רזה היא עד
מאוד, כעור ועצמות, משתוקקת ברצון עז לרעב סוחט חושים, אשר כלה
ממנה את כוחותיה האחרונים.

בתי היננה חיה, מאושרת היא, כי כך ציוויתי עליה, ומרוצה מהכל.
מרוצה מלרצות אותי. אנשים כמוני הם קדושים, והיא מחוייבת לנשק
את רגליי, בכל פעם שזעמי גובר ונשמעות ההצלפות על ידיה וגבה
הרגיש והאדום, עם החגורה המענישה שלי. לפעמים מגיע לה, לפעמים
היא ילדה רעה. אבל היא חונכה טוב. על ידי. הקרדיט הזה הוא שלי.
איש כמוני, נותן לה את החיים שלי לא היו מעולם, או שמא אגיד -
את החיים שהייתי רוצה לחיות דרכם? בכל מקרה, אסירת תודה היא
מחוייבת לי. על כל הצלפה, הכאה, יריקה, זריקה, נטישה והתעללות.


שלי היא! לא של שום בחור עם עיניו המרושעות שסוחטים לקחת ממני
את בתי. הבתולין שלה שמורים. שמורים לי. אני אביה! לי מותר
הכל! אשתי השמנה היא כלום לעומת יצור תמים ורך זה.

כמו העץ שנטעתי, אני יכול להרוס אותה, כשהיא תסטה. רק שתנסה את
כוחי. היא יודעת כמה כואב זה יכול להיות.



בחילה עוברת בגופי כשאני בוהה ב... דבר הזה... גופה חסרת
טיפוח, אשר נשמתה נזנחה בשנים עברו, לבה העלה אבק מצחין,
ורגליה ננטעו באדמה בחוזקה, מנסות למצוץ את טיפות המים
האחרונות במותה. רזה ממנה לעולם לא אראה, עיניה שקועות, ולחייה
חיוורות כסיד. לא יצור מבחיל ובנוי משלד יצרתי.



שקועות עיניי, אבא, כן. הבט בי כשעיניי מלאות דמעות דם מיבבות,
בתור למוות המשובח. שוקעות הן בין מרווחי הצלעות מעל אגני
החסר. לא כצורת אשה בוגרת, שום סימן של התבגרות לא פשט בי, לא
הרשיתי להם, אבא! שום פצעון לא התנחל על עורי הזך כשל תינוק,
וצורת גופי נשארת ע"י כוח ההרעבה הבלתי מוגבל, כשל ילדה בת 10.
בשבילך אבא. שדי הינם קטנים ומצטמקים מיום ליום, אפילו חזייה
איני צריכה ללבוש יותר, זאת כדי שלא יהפכו חלילה למוקדי קריאה
לגברים מלאי הורמונים מלאי רפש ושקרים. שקרי אהבה מזוייפים.

חטאתי, אבא. הידעת שלבי היה שייך למישהו? חוץ ממך? הוא אהב
אותי גם. נתן לי המון. רצה אותי... עזבתי אותו. העפתי אותו
מעליי. הרי מה לעשות? אני שמורה לך. לכל חיי הקצרים. אפילו
הדם, הדם שלי. אינו זורם יותר, הרי אינני אשה. אסור שתהיה לי
ווסת. עצמותיי אינן גדלות כלל, רק מתפרקות, ונשארו כאשר היו
לפני שנתיים שלוש. עצמות אלו אני מקדשת יום יום, מול המראה
האכזרית, על היותם נראים, על היותם מוכיחים לי כמה אני שווה,
לא כמו שאר הדמויות המטושטשות האחרות, מלאות השומן החוטא הזה,
מנציחות את שני גושי השומן הקטנים שנקראים שדיים, כדרך
להתבגרות. עצמאות. התנתקות. הרי אני העץ שלך. עם רגליים באדמה.
הם מחכים למשהו, לציפייה למשהו חדש. כמה טיפשים הם אבא, הבט
בהם - מה שווה אוכל - כאשר ניתן להמנע מחטא זה?

הם רוצים לצאת לאויר החופשי, ולנשום אותו. ואני... אני, אבא...
נשמתי אותו. מספיק לצערי. איני כמוהם, לעולם לא אהיה. מוזרה
וחסרת מזל אני. למרות שרציתי. אבל זה היה יותר מדי אויר. איני
מיוחדת מספיק.

כמו שאמרת לי מההתחלה, לא מגיע לי. ואתה צודק. כמו תמיד.

כעת, איני רוצה לנשום יותר.