לפעמים אני מרגיש עייף. לפעמים אני מרגיש ערני.
לפעמים עצוב. לפעמים שמח.
לפעמים רעב. לפעמים צמא.
אבל תמיד, לא משנה מה, תמיד אני מרגיש משום מה לא יציב.
אם היו לי רק שתי מילים לתאר את עצמי, מיד אחרי "דורון שרייבר"
הייתי בוחר במילים- לא יציב.
אני לא יודע למה בדיוק. ככה אני מרגיש!
אני מרגיש שכל החיים שלי מתנדנדים על דבר אחד קטן ושביר. כל
משב רוח, ולו הקטן ביותר, יפיל את הכל.
יש סביבי סוג של מסכה, מין מסווה מהעולם שאני משתמש בו כדי
להגן על עצמי. אני רוצה להיראות בדרך מסויימת כי האני האמיתי
לא מוצא חן בעיני. אני מבין למה.
אני לא מסוגל להכיר לאנשים את ה"דורון האמיתי" כי אני יודע שהם
פשוט יעזבו וילכו.
כל מה שעד עכשיו הצלחתי להשיג (וזה לא הרבה), כל מה שאני יכול
לזקוף לזכותי (שזה אפילו פחות) וכל החברים האמיתיים שיש לי
(אני אפילו לא אגיב על זה! שיט... מאוחר מדי...) כל זה ייפול
על הרצפה ויישבר לרסיסים אם אני לא אמשיך את ההצגה.
אבל אז, אחרי שאני מסיים להגיד את כל זה לעצמי, צד אחר שבי
מנסה להגן עליי. אבל הוא בעצם רק מכסה לעצמו ת'תחת.
זהו המצפון שלי, שאחראי שאני אעשה רק דברים טובים ונכונים ולא
אסטה לדרכים רעות.
הוא יודע שאם אפסיק לשקר הכל יתמוטט, אבל כדי שאלוהים לא יפטר
אותו הוא אומר לי דברים נחמדים עליי.
הוא חייב לנסות לפחות! הוא אומר לי שאני נחמד, שאני מגניב,
שאני יפה, שאני מצחיק, שאני כותב טוב, שיש לי הרבה חברים
ושכולם אוהבים אותי, אבל בעיקר הוא מזכיר לי שוב ושוב שאני
בעצם כן יציב. אפילו מאוד יציב. הוא לא מאמין בשום דבר מאלה!
גם אני לא!! והוא יודע שהוא לא ושאני לא!!! אבל הוא חייב.
בשביל הכסף. יש לו משפחה לפרנס והחלטורה הזאת בתור מצפון גם
ככה לא משלמת לו יותר מדי. אז הוא ממשיך לדבר. מתוך חובה.
ואני מקשיב לו מברבר ומברבר על כמה שטוב עכשיו וכמה שיותר טוב
יהיה עוד מעט ושאני צריך לאהוב את עצמי ושטויות כאלה.
בלה בלה בלה בלה......
אני מת להגיד לו שישתוק כבר אבל אני יודע שאז הוא ילך ולא
יחזור עוד ואני לא רוצה שזה יקרה כי אני אוהב אותו! אז אני
סותם את הפה שלי.
ואז שוב נכנס הצד הרע שבי לפעולה ושוב הוא מדגים כמה שגרוע.
וכל מה שנותר לי זה להסתכל עליהם רבים ולקוות שהטוב ינצח. הוא
אף פעם לא מנצח.
תמיד אחרי הקרב אני הולך ומברך את המנצח. "כמה אני שמח
שניצחת!" אני תמיד אומר לו כשחיוך רחב מרוח על פניי "ממילא
העדפתי את הדרך שלך!!" והוא מודה לי.
ואז אני הולך אל המפסיד ואומר לו שבעצם העדפתי אותו ומעודד
אותו שינסה להיות טוב יותר בקרב הבא.
אבל עכשיו, לא יהיו עוד קרבות כאלו.
הסוף מתקרב לאיטו ואני יותר לא אוכל לבחור. לא שעד עכשיו
יכולתי.
הכל עומד להתמוטט. כמו כל דבר אחר שקיים בעולם, גם זה בסופו של
דבר יקרוס.
עכשיו כל מה שנותר לי זה לקוות שלא ידרשו שני מטוסים ועשרות
אלפי הרוגים כדי להפיל אותי. אני רוצה להתרסק בשקט.