חושך. או שאולי זה אור מאוד חזק. אי אפשר לדעת. דם נוטף מן
הידיים, או שזה צבע מאכל? או שאלה מים? משהו מטפטף ועושה רעש.
שקט. חושך. כנראה ככה מרגישים כשמשתגעים, מאבדים את השפיות,
מחליקים על השכל...
טוב, אבל מי לא היה משתגע במצב כזה? להתעורר למציאות עגומה של
יומיום משעמם במשך שנים ופתאום! כן, כן, פתאום! ככה, משום מקום
הופיע לו עניין כל כך מוזר, שדרש תשומת לב ויחס - קוף התיישב
לו בגינה שלי. נכון, זה נשמע מוזר, גם אני הופתעתי, אבל ברגע
שחושבים על זה..., טוב, בעצם גם זה לא עוזר. מאיפה לעזאזל צץ
לו קוף באמצע החיים שלי? גם אני תהיתי על כך רבות. בגלל זה
השתגעתי. והוא המשיך לשבת שם, כאילו כל זה לא נוגע לו בכלל,
כאילו הוא נמצא בדיוק במקום, בו הוא צריך להמצא.
שיהיה, אחרי שחשבתי שהשתגעתי בגלל הקוף, התברר לי שטעיתי. כי
לא היו לי את כל הסימפטומים הדרושים - זיעה קרה, פיצולי
אישיות, צחוק בלתי רצוני וכאלה דברים. אני רק דיברתי הרבה עם
עצמי, אבל הרופאים הרגיעו אותי, הם אמרו שזה בסדר, זה קורה לכל
אדם שלישי או עשירי במדינה. אז נרגעתי.
אבל הקוף עדיין ישב שם.
אז שוב השתגעתי. או לפחות שוב חשבתי שהשתגעתי. לא הצלחתי להרדם
במשך שבועיים, כי כל הזמן הסתכלתי על הקוף. והוא פשוט ישב שם,
בשיא הטבעיות הקופית שלו. ישב וזהו.
אז החלטתי לעשות מעשה - לא רק קופים יכולים לשבת סתם כך בגינה
שלי בטבעיות. גם אני! יצאתי החוצה והתיישבתי לידו.
ככה עברו עוד כמה שבועות בלי שינה, כי פחדתי שמישהו יבוא
בלילה, בחושך, ויעשה לי משהו רע, כי אתם יודעים עד כמה זה
מסוכן עכשיו להיות בחוץ בחשכה. אז לא ישנתי.
חיכיתי לראות מי משנינו יישבר ראשון, אני או הקוף. בינתיים,
גדל סביבי דשא מאוד גבוה, וגם עקצו אותי כמה חרקים לא ממש
נחמדים. אבל לא היה לי אכפת. כל מה שחשבתי עליו היה לנצח את
הקוף. במהלך שעות היום, התאספו קבוצות של אנשים סביב הגינה
שלי, חלקם פשוט בהו בקוף, שישב לו שם בטבעיות, וחלקם ניסו
להתחזות לכתבי טלוויזיה, ודחפו לי לפנים מיקרופונים. אבל מרוב
ריכוז, לא עניתי לשאלות המפגרות שלהם. באמת, הם לא יכולים
לראות בעצמם מה קורה? הם חייבים לשאול דברים כמו "מאיפה הגיע
הקוף?" ו-"מה הוא עושה בגינה הזאת?"אם היו לי תשובות לשאלות
האלה, אז המצב כולו היה שונה.
לא ברור לי באיזה אופן שונה, אבל מה שבטוח, שונה.
בשלב מסויים, האנשים התחילו להטריד אותי יתר על המידה, אז קמתי
והלכתי.
הקוף לא ניצח, אתם טועים לחלוטין! אני ניצחתי! כן, כן, אני! אז
מה אם הוא נותר בגינה שלי יותר זמן? זאת הגינה שלי ומותר לי
לעשות איתה כל מה שעולה לי לראש. כן, ככה זה כשיש לך גינה.
אבל אז שוב לא ישנתי במשך שבוע. היו לי כאבי שרירים נוראיים
מרוב הישיבה בגינה. מרבית הכאב התרכז באיזור הראש. ברור לי
שאתם תוהים, מדוע דווקא בראש. ישר רואים שאתם לא חכמים במיוחד.
הרי היה עלי לפתוח בצורה כלשהי את דלת הכניסה שלי לאחר שניצחתי
את הקוף ורציתי להכנס חזרה לבית. והמפתח לא התאים. זה הרי ברור
מאליו. מלבד הכאבים, גם לא הצלחתי למצוא כל מיני דברים שהשארתי
קודם לכן במקומות מסויימים. כגון, את המיטה שלי. עד כמה שזכור
לי, טרם יציאתי ההסטורית לגינה, היא הייתה ממוקמת בחדר השמאלי,
אם מסתכלים מכיוון החדר הימני. אבל כשנכנסתי, לא מצאתי את החדר
הימני, אפילו כשניסיתי לראות אותו מכיוון החדר השמאלי. ואז
הייתי בבעיה. לא ידעתי איך למצוא את המיטה שלי. אז הייתה לי
עוד סיבה אחת לא לישון.
ככה עברו עלי מספר ימים, בכאבים חזקים וחוסר שינה מצטבר, אבל
עם החלק האחרון התמודדתי בגבורה.
ואז, שמעתי רחשים מוזרים מכיוון הדלת. ואחר כך, שמעתי אזעקה של
משטרה. וקולות של שוטרים שצעקו במגאפונים "צאו החוצה עם
הידיים למעלה!", אבל בדיוק אז החלטתי שאם אין מיטה, אז אפשר
לישון על השטיח. ונרדמתי.
כשהתעוררתי, הקוף עדיין ישב בגינה שלי. לידי עמדו הרבה אנשים
עם מבטים מאוד מוזרים. הסתבר לי, שהם חושבים שזה בכלל לא הבית
שלי! הייתם מאמינים?
הם אמרו שפרצתי לבית והתנחלתי בו במשך שבוע! הרי זה לא ייתכן,
והקוף שיושב בגינה שלי הוא ההוכחה. הרי זו הגינה שלי! אבל הם
לא רצו להודות בטעותם, והחליטו לעצור אותי. ואז שוב לא ישנתי
כמה ימים, כי במעצר היו אנשים מאוד מוזרים, שאמרו לי שהשתגעתי.
אבל ידעתי שהם טועים, כי הרי הקוף יושב בגינה שלי!
ואז שלחו אותי לרופא, שהוא האדם היחיד שהאמין לי שהקוף יושב
בגינה שלי. אדם נחמד. אבל הוא רצה לתת לי זריקה, שתעזור לי
לישון. ואני לא רציתי, כי כבר התרגלתי לחיות ככה. וגם נהנתי
להסתכל בלילות על הקוף. וגם במהלך היום. הרי אף פעם אין לדעת
מתי הוא יקום ויעזוב. וזהו מידע חיוני עבורי, כי אחרת אני לא
אוכל לחיות עם עצמי. אז סרבתי לקבל את הזריקה. כשאמרתי "לא",
באו שני אנשים בחלוקים לבנים ותפסו אותי בכוח. נראה לי שהרופא
קרא להם, אבל קשה לי להאמין לזה, כי הוא היה כל כך נחמד אליי
קודם. אחרי שהם תפסו אותי, באה אישה בחלוק לבן, אבל נדמה לי
שהיא לא הייתה רופאה, כי הייתה לה הבעה רעה על הפנים. היא באה
עם מזרק גדול ומפחיד. ואז
נרדמתי.
התעוררתי במיטה, אבל שוב לא היה את החדר הימני בשום מקום.
פחדתי ששוב יאשימו אותי בפריצה, אז הלכתי משם הכי מהר שיכולתי.
כשהגעתי לגינה שלי, הוא לא היה שם. נכנסתי לפאניקה. אני
פספסתי אותו! הוא נעלם!
כמה אנשים, שכנראה ברחו בעקבותיי מהמקום עם המיטות, אבל בלי
החדר הימני, ניגשו אליי ואמרו שיש לי הזיות. שאלתי אותם אם
הזיות יכולות להיות כאלה, שמביאות למצבים לא נעימים, ואולי אף
קריטיים בחיים של אדם. הם אמרו שאולי, אבל עדיף שנשאל מישהו
שבאמת מבין. אני הסכמתי, כי הגעתי למסקנה. המסקנה הייתה כזאת:
פספסתי את הקוף. לא אוכל לחיות יותר. אבל אם זאת הזיה, והוא
בעצם עדיין שם, אז הכל בסדר ומותר לי להמשיך לחיות. טוב, זאת
לא הייתה המסקנה, אלא המחשבות שלי לפני כן, אבל בכל מקרה
החלטתי ללכת יחד עם האנשים ולברר את העניין.
תאמינו או לא (אני השתדלתי להדחיק את העניין ככל שרק הצלחתי),
הם הביאו אותי חזרה למקום ההוא, עם המיטה. ועדיין לא היה שם
חדר ימני. גם לא היה שם קוף. במיוחד לא היה שם את הקוף
שישב בגינה שלי. ייתכן, וזה נבע מן העובדה שגם הגינה שלי לא
הייתה שם. אבל על כל זה חשבתי רק מאוחר יותר, כשהתעוררתי. כן,
כן, באותה המיטה. אבל הפעם לא היה ביכולתי לזוז. מישהו קשר
אותי אליה. אז הבנתי, שהם לא רוצים שאני אדע את האמת. והאמת
היא שהקוף נעלם ואין יותר תוכלת לחיי. אז ניסיתי לקרוע את
הרצועות, אבל הן לא היו מרוצות מכך. כשהבנתי שזה לא יצליח,
ניסיתי לישון, אבל היה לי קשה בלי שיהיה לידי חדר ימני. אז שוב
נתנו לי זריקה. נרדמתי.
חושך. או שאולי זה אור מאוד חזק. אי אפשר לדעת. דם נוטף מן
הידיים, או שזה צבע מאכל? או שאלה מים? משהו מטפטף ועושה רעש.
שקט. חושך. כנראה ככה מרגישים כשמשתגעים, מאבדים את השפיות,
מחליקים על השכל...
אבל הרי זה קורה לכל אדם שלישי או עשירי במדינה. אז אפשר
להרגע. |