יום אחד אני אראה אותה.
יום אחד זה יקרה גם לי.
היא תהיה אחת כזאת שכשהיא הולכת ברחוב כולם מסתכלים רק עליה.
אני אבחין בה. היא תבחין בי. נסתכל אחד על השני.
כל גופי יאמר לי לגשת. כל גופה יאמר לה לגשת.
שנינו נתקרב ביחד. ונצחק. לא שזה מצחיק כל-כך.
שורת מכוניות תעבור בכביש שליד ויצפרו זה לזה בקול חזק, קולות
ירי ופגזי טנקים יירעמו באוזנינו, קללות וגידופים ארצ-ישראליים
יישמעו מכל עבר, טראנסים רועשים יצאו בקולי קולות מהדיסקוטקים
הומי האדם, אבל אף אחד מאלה לא יוכל לגבור על קולות הפעמונים
הרכים.
היא... היא פשוט היא. היא תהיה האחת. ואני... אני... פשוט אני?
אני היחיד?
זה מה שעובר לה בראש. זה מה שנכון ומה שמתאים.
אבל זה לא אני, זה הם. זה אתם, זה אנחנו, החברה הכללית שקובעת
מה כן ומה לא. היא ואני פשוט לא מתאימים. הרי איך אישה וכלב
יוכלו להיות יחד?
לה יש גינונים של מלכה ומה אני? אני רודף אחרי עצמי כל היום,
מתעייף ונשכב לישון.
איך שנינו נהיה ביחד? זה לא הגיוני! זה פשוט לא הגיוני!!!!
אבל זה כל-כך הגיוני!
אני רוצה. היא רוצה. וזהו. שם זה נגמר. ומעבר לזה- כלום.
ומי יודע, אולי, אם קולות הפעמונים היו חזקים דיו כדי לגבור על
לחשושי ההמון ועל הפצת השמועות, אז היינו עכשיו ביחד. אבל אין
סיכוי שדבר כזה יקרה לעולם.
ותאמינו לי, הייתי יכול להיות הנסיך שלה. האביר על הסוס הלבן.
הייתי יכול להיות פשוט נפלא, נהדר. בדיוק מה שהיא צריכה.
אילו רק לא הייתי כלב. |