הוא יתקשר והיא תשאל אותו אם הוא כבר מחכה לה למטה.
הוא יגיד שהוא עדיין לא יצא מהבית שלו, ויש לה עשרים דקות
להתארגן ליציאה.
היא תגיד לו לקחת את הזמן שלו ולתת לה את הזמן שלה.
פעם היו מערבבים את שלו ושלה. היום כבר לא.
הוא יתקשר כעבור עשרים דקות ויגיד שהוא למטה. היא תרד, תיכנס
למכונית שלו והם ינשקו זה את זו על הלחי כי הם עדיין חברים
טובים למרות שנפרדו לפני זמן רב.
בדרך ידברו על מה שהם תמיד מדברים.
על העבודה שלו ועל החברים שלהם, מי שכב עם מי ומי נפרד ממי
ועל כדורגל.
השתיקות לא יהיו רועמות. גם לא המילים.
כאשר יגיעו ליעדם הוא יעזור לה ללכת, מפני שהיא תנעל סנדלים
גבוהי עקב שלא נועדו להליכה.
היא תמשיך ללכת. איתו, בלעדיו ולמרות הכל.
הם ילכו באותן דרכים מוכרות ויפגשו את אותם פרצופים מוכרים.
הם ישתו את אותה הבירה ויאהבו את אותם השירים.
הוא יפתח את דלת הכניסה לבניין ויכנס לפניה. מעטים הגברים
שיתנו לה להיכנס לפניהם.
בעל הבית יפתח את דלת הבית, והיא תספור אינספור דלתות שנכנסו
בהן ביחד ועכשיו לחוד.
אז יגיע תורו של סבב החיבוקים והנשיקות.
מי על הלחי
ומי על שפתיים קפוצות
מי בחיבוק ארוך וחזק
ומי בקצר ורפה,
מי בחיוך
ומי בליטוף.
כאן נותנים אהבה ומקבלים אהבה כאילו נולדו לאהוב ולמות מעודף
אהבה.
הוא ישב על ספה אחת והיא תשב על ספה אחרת.
מדי פעם היא תתפוס אותו מביט בה והוא יתפוס אותה מביטה בו.
הם לא יתנו לרגעים האלה להימשך מעבר למהירות האור ויחזרו לשוחח
עם שכניהם יושבי הספות על מי שכב עם מי ומי נפרד ממי, ונדיר
הוא הדבר שמכל הנוכחים בבית הזה היא שכבה רק איתו ונפרדה רק
ממנו.
הפחד של כל הנוכחים מזוגיות יומר במערכות יחסים אינטימיות
קצרות-מועד. הזכרונות יהיו קצרים. הלבבות ישארו סדוקים אבל לא
ישברו.
הבדידות תכאב פחות כאשר תהיה מוקפת בבודדים נוספים.
הבדידות תגיע בזוגות ותעזוב בזוגות ואף פעם לא תישאר לבד.
בעל הבית יסלק את השולחן. הסלון יהפוך לזירת ריקודים זמנית.
מישהו יכבה את האור וישאר רק אורם של הנרות, שלהבות של תעתוע
וצללים.
היא תרקוד.
גוף יתחכך בגוף, נפשות יתחברו לעצמן.
כל אחד מהם יחזור על אותן תנועות ריקוד מוכרות המאפיינות אותו
כמו תווי הפנים, מבנה הגוף, רוחב הלב ועומק הנשמה.
בדלי סיגריות שעדיין לא נפחו את נשמתם יעלו עשן במאפרות
מאולתרות שתתמלאנה ותתרוקנה על ידי ידיים נעלמות.
בקבוקי בירה ריקים יושלכו בכל פינה והמוזיקה תסלק את המחשבות
ותשתלט על החושים.
היא תחפש את הסיגריות שלה וכאשר הוא יגיד לה שכדאי שתפסיק לעשן
היא תיזכר כמה לא נוח לעשן לבד אחרי סקס.
הם ישחקו משחקים של ילדים.
ילדים של חובות יומיומיות שאין להן סוף, ותקוות שאין להן
התחלה.
ילדים שהזמן הותיר בלבם צלקות, חרץ בעורם קמטים, עיוות אמיתות,
גדע חלומות, העמיס מטענים, מילא בכמיהות ורוקן מתכנים.
הם ישחקו אמת או חובה.
הראשונה תבחר חובה ותתפשט חלקית.
השניה תבחר חובה ותמצוץ צוואר של בקבוק כאילו היה משהו אחר.
הוא יהיה השלישי שיבחר חובה.
הוא ינשק בפה את החברה הכי טובה שלה.
היא תסתכל עליהם ותחייך.
השאר יסתכלו עליה. היא תקום ממקומה ותתיישב על הברכיים שלו.
הוא יחבק אותה וילטף אותה כמו פעם.
הזמן לא יוכל לנצח את התשוקה של גוף לגוף.
כאשר הבקבוק המסתובב יעצר בכיוון שלה, כמו אקדח המכוון לרקה,
היא לא תבחר חובה כי היא לא תרצה להתפשט וגם לא למצוץ בקבוקים
כאילו היו משהו אחר.
היא תעדיף את האמת.
כאשר יגיעו לביתה הוא יעצור את המכונית ולא יכבה את המנוע.
הם ינשקו זה את זו על הלחי.
שפתיים יגששו שפתיים.
לשון תלקק לשון.
ידיים ילטפו גוף.
היא תשאל אותו אם ירצה לעלות לישון איתה.
הוא ישאל אם זה לא יעשה להם רע.
היא תגיד שזה יעשה לה טוב.
גם לו זה יעשה טוב, הוא יגיד.
הוא יכבה את המנוע והוא יעלה.
הוא ישכב בצד השמאלי של המיטה. הצד שהיה שלו. הצד הריק.
כאשר היא תשמע את נשימות השינה המוכרות שלו היא תצא לסלון לעשן
סיגריה ולחשוב כמה לא נוח לעשן לבד אחרי סקס.
עשרים דקות.
היא תלבש את השמלה השחורה הצמודה מדי, תנעל סנדלים גבוהי עקב
שלא נועדו להליכה, תשב על הספה בסלון ותחכה שיתקשר.
היא תסתכל על הכלב שלה שמסתובב סביב עצמו במעגלים, מנסה לתפוס
את זנבו בחוסר הצלחה.
היא תתהה מתי יתעייף מהרדיפה סביב עצמו.
היא תתהה מתי תתעייף גם היא.
