היא ישבה על שמיכה פרוסה על הדשא, באחד הימים היותר יפים של
הקיץ, שומעת שירים על אהבה ועל חיים וזה רק גרם לה לחשוב עד
כמה המקום הזה בלב שלה, שאליו נכנסת אהבה, כ"כ ריק.

היא שמעה את הקולות של משחק הכדורסל באולם מאחוריה ונזכרה
בעונה שעברה, באימונים, במשחקים. כנראה שהיא לא תחזור למגרשים.
איבדה את זה. מישהו קלע סל והשחקנים הריעו. היא חייכה ושקעה
שוב במוזיקה, עוצמת את העיניים, מנסה לדמיין את עצמה כאחת
הדמויות בשיר, מתאהבת, נאהבת, נסחפת... השמש התחילה לשקוע, מין
דמדומים של קיץ. השמים בצבע כתום-סגול של שקיעה, ללא ענן אחד
והיא מנותקת, השיר בראש והעצב בלב.

האוטו הלבן חנה ליד הבית. טריקה של דלת, צפצוף של נעילה. הוא
בא וישב על ידה, היא מריחה ריח מוכר, משכר. לא פותחת את
העיניים, מתמכרת. כ"כ גברי, כ"כ הוא... הוא לקח את ידה ושם
בתוך כף ידו הגדולה, בעדינות לוקח את אחת האוזניות ומקשיב גם
כן למוזיקה... מאיר בנאי... "אבל זה סיפור נוסף, של אהבה
קצרה... והאש שבערה כמעט מיד כבתה... בלי כאב, בלי דמעות, כאן
דרכינו נפרדות..." הוא התיישב על השמיכה מאחוריה, מחבק אותה
במותניים. היא שוב פעם מתמכרת. הפעם, לא למוזיקה, לא לריח שלו,
אלא למגע, לחיבוק. סופסוף הוא שם בשבילה. היא נשענה עליו קצת,
בוטחת בו. הוא נשק לה על הלחי, המוזיקה החלה להחלש לאט לאט.
היא חיזקה את ידה בידו והסתובבה קצת לעברו, שמה את ראשה בחיקו,
מתאמצת להרגיש את החיבוק עד כמה שיכלה. החזירה לו נשיקה על
הלחי והסתובבה חזרה עם גבה אליו, לחיבוק שגרם לה לאבד את תחושת
הזמן. המוזיקה שוב חזרה לאט לאט, והיא פקחה את עיניה, מוכנה
להתמודד עם המציאות. היא נשענה שוב אחורה, מוכנה לתת בו בטחון
בפעם השניה אבל היא נופלת בחבטה אילמת אל הדשא.

הוא לא שם.

בעיניים דומעות היא בהתה בשמים השחורים של הלילה, בכוכבים
הזורחים שפעם נשבעו שיראו לה את הדרך.

אולי באמת הגיע הזמן שהם יעשו את זה.