וכמה אהבתי אותך ברגע ההוא. מרחוק ראיתיך מבחינה ברכבי, זורקת
את הסיגריה על הרצפה ומקפצת בעליזות אל תוך האוטו. שערך היה
אסוף למעלה, כאילו היית גברת קטנה. אספתיך אליי בחיבה ונשקתי
לך, משתהה על הטעם לכמה רגעים. מנגו ניקוטין. טעם המיץ שהיית
שותה ללא הרף התמזג עם טעם הסיגריה ושיווה לנשיקתך מרקם
מריר-מתוק שכזה. אני שונא סיגריות ושונא מנגו, ובכל זאת כמה
אהבתי אותך ברגע ההוא. פירקתי את הפקעת הרצינית ששערך היה כלוא
בה, וכעת התפרץ וגלש על כתפייך כאילו היה נהר גועש ואדמדם
המשתפל על גבך. הנחת את ידך על ירכי והסחת את דעתי מהדימוי
המשונה הזה. ביום שעזבת אותי שורשי שיערך השחור כבר בצבצו
בהזנחה והוא לא היה אסוף עוד ברצינות אלא ברישול.

"נו, בחור, כבר החלטת מה אתה רוצה לשתות?", הפציר בי המוכר
בחוסר סבלנות, קוטע את חוט מחשבתי, "כבר רבע שעה שאתה עומד
כאן."
"מנגו. מיץ מנגו", מלמלתי בבלבול, ולאחר מכן הוספתי בלחישה
"ניקוטין. מנגו ניקוטין."