עד שסיימתי לספור 7295 כדורים צהובים, לא הייתי אנושית.
השפריריות הגדולות בד"כ דאגו לדחוק אותי למקומות שמלווים בפחד.

כל הזמן הזה הייתי שפרירית מכונפת בבועה.
ארזתי תיק גדול למסע עפיפון של חודש, שהסתכם בסוף ב-10 ימים.
שפריריות סמכותיות ומנוסות סידרו אותי ואת חברותיי למסע בטורים
ישרים באוויר והחלו לפקוד בדיוק לאן, כיצד, כמה ומתי עלינו
להתעופף.
במהלך המסע התחלתי להרגיש כאבים בכנף שמאל.
בסופו, הגעתי למקום מלא יצורים שנראים דומים לי, אבל לא באמת
דומים, כי באיזשהו אופן הם היו אנושיים.
שם שפריריות שנראות בוגרות, ואנושיות במידת מה, הודיעו לי
שעליי לעוף להתקיים בצפון הרחוק.
במקום החדש, נפלתי תחת חסותם של שפריר ושפרירית צעירים אך
רציניים ורודניים במיוחד שהמשיכו לחלק לי הוראות,
ואני, שפרירית מבית טוב, צייתתי לכל פקודה שהורו.
בצפון התחלתי להרגיש כאבים בכנף הימנית.
התקופה הצפונית הסתיימה אחרי 729 שמשים צהובים שספרתי בשמיים.
כמה חיכיתי להשתחרר מידם של השפריר והשפרירית.
משנסתיימה סופסוף התקופה הצפונית, עפתי למקום קטן ושקט, קרוב
למים גדולים שהיו במרחק עפיפון קטן ממני.
שם מצאתי פינה טובה עם יצורים שעירים ענקיים שדהרו על שפע
גרגרים זעירים ונוצצים של זכוכית, ליד המים הגדולים.
כל יום וכל לילה התעופפתי להביט במים הגדולים והעצומים האלה,
שפתחו בפניי ים של אפשרויות, בכל פעם מחדש.
פה שתי הכנפיים כבר כאבו לי מאד.
במקום היפה ליד ים האפשרויות, ומיליון גרגירי הזכוכית, היו גם
יצורים שעירים קטנים יותר, שהשמיעו קולות בכל פעם שמשהו התקרב
אליהם.
הצלחתי להשתעשע עם היצורים הקטנים, להתיידד עם היצורים הדוהרים
ולהתקרב למי שטיפל בהם במסירות.
לא היה כל יצור שיורה לי איך, כמה, מתי ולאן להתעופף.
כל שעניין את היצורים האחרים הוא להשתכשך במימי האוקיינוס
הגדול, לבנות ארמונות ממיליוני גרגירי זכוכית, לשחק אחד עם
השני ולשתף אותי בכל ים השעשועים שלהם.
כל מה שנקרה בדרכי בפינה הזאת, הביא איתו חום לתוך הכנפיים שלי
ובאורח פלא, המיס את הכאב.
כשנאלצתי לחזור למקום הישן והראשון שממנו באתי, לא כאב לי
בכלל.
הסתכלתי אחורה, הכנפיים כבר לא היו שם.