האוטובוס עזב את התחנה, בדרך לירושלים. נסעתי עם אילן לקבל את
התואר, שלו. חשבתי שראוי ורצוי לעשות מהאירוע עניין. אם זה היה
התואר שלי, הייתי מצפה למשלחות, בינתיים הייתי אני על תקן
משלחת.
לאילן יש תואר, באוניברסיטה העברית. זה מכניס אותך לפרופורציה,
ובמקרה שלי, זה עלול לבאס. לא בגלל שאני לא מפרגנת, להפך, אולי
בגלל שדברים כאלו מדגישים את כל מה שחסר לי, כל מה שאני לא
מצליחה להשיג.
נכון שאני יכולה להסביר את חוסר ההצלחה, בחוסר ניסיון, אמיתי
כזה, עם כוונה, זה בכל מקרה עדיף, מבחינתי, על להסביר את זה
בחוסר כשרון, או יכולת.
אילן התיישב ליד החלון, אני ישבתי לידו. הוא הסתכל מהחלון, אני
הסתכלתי עליו.
"הייתי נוסע לירושלים פעמיים שלוש בשבוע, אני מכיר את הדרך
בע"פ."
"אני נסעתי לירושלים רק בטיולים שנתיים, בבי"ס או בצופים,
ירושלים מבחינתי זה הכותל ומגדל דוד."
"תכף מגיעים למפלצת."
"מפלצת?"
"חכי."
האוטובוס ממשיך בנסיעה, ככל שמתקרבים אני יותר מפוחדת, לא
מהמפלצת אלא מהסטטיסטיקה, אוטובוסים - פיגועים - ירושלים.
"הנה."
"מה?"
"זה, את לא רואה?" הוא מצביע על מחצבה, או בית חרושת. "בכל
הנוף הזה תקועה המפלצת."
"אה, חשבתי מפלצת אמיתית."
"ומה זה מפלצת אמיתית?"
"לא יודעת, לא חשוב, הבנתי את הכוונה."
ממשיכים לנסוע, כל העניין של לנהל אתו שיחות חדש לי. בגלגול
הראשון שלנו לא היינו מדברים, כמעט בכלל. בגלגול השני זה היה
במכתבים, תמיד קל יותר להגיד הכל כשלא תקועות בך עיניים. עכשיו
זה הגלגול השלישי שלנו ויש איזה ניסיון לשלב בין הגלגולים
הקודמים.
הוא רואה דרכי, חשדתי בו מההתחלה, אני לא מצליחה לרמות כשאני
אתו, וזה בעייתי כי מורגלת.
זה לא שאני רמאית או משהו, פשוט לא מנדבת אינפורמציה, ואת זו
שאני כבר נותנת עוטפת בסיסמאות מגניבות.
"טוב, אני לא רוצה לשמוע אותך יותר!"
"מה?"
"אני לא יכול לשמוע אותך יותר, תפסיקי לזיין את השכל ותעשי
משהו."
"מה?" הוצאתי ספר.
"מה את עושה?"
"עושה משהו, אני אקרא ספר."
"נו מה, את ילדה קטנה?"
"אתה לא רוצה לשמוע אותי, אז אני אקרא."
"אני רוצה לשמוע אותך, אבל תתחילי לדבר, אבל באמת לדבר, אל
תזייני לי את השכל."
"אני באמת מתנצלת."
"מה את רוצה? מה?"
"מה?"
"שבי על הנקודה, על הנקודה, די עם הסחור סחור הזה."
אין לי מה להגיד, אני שונאת שהוא עולה עלי, שהוא קולט את החרטה
שלי, רואה דרך הסיסמאות המנוסחות שלי, אין לי מה להגיד.
"את נמנעת מעצמך."
"עם עצמי היה עצמך גם אתה היית נמנע, חוץ מזה שזה שאני לא
משתפת לא אומר שאני נמנעת."
"מה שתגידי, אם את יודעת, למה את לא עושה? אם רע לך, למה את לא
משנה?"
הסבלנות שלי אוזלת, זה קורה לי תמיד כשמתחילים להטיף לי מוסר.
אוטמת את עצמי, אף אחד לא יודע באמת, אף אחד לא מבין, אז מאיפה
הוא שואב את זכות ההטפה.
"הי, אני לא רוצה להטיף, אני יודע שאת חכמה ומוכשרת
ויצירתית."
"או, ככה אני אוהבת אותך, קצת אמפטיה לא הזיקה לאף אחד
מעולם."
"אבל מותק, יש בעולם הזה מיליוני אנשים חכמים ומוכשרים
ויצירתיים ובעלי רעיונות, מה שחסר זה אנשים שעושים."
"טוב, אני מפסיקה את הדיון."
"מה?"
"לא כיף לי, אני יודעת את כל הדברים האלו, ואין לי כוח לטחון
אותם שוב ושוב."
"איך שאת רוצה."
"היי."
"מה?"
"אני יודעת שהכוונה שלך טובה."
"אני אוהב אותך ואכפת לי."
"בסדר, בסדר."
שתיקה, לרגע.
"יהיה בסדר, אל תדאג, בסוף הכל יסתדר, לא יכול להיות שלא."
אולי אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אני אצליח להאמין.
האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית, שם אנחנו מחליפים אוטובוס בדרך
לאוניברסיטה, הוא מראה לי את המעונות, מצביע על טלפון ציבורי
ממנו היה מתקשר לאבא שלו, אני חושבת לעצמי שהוא באמת גיבור,
שהוא הכי לבד בעולם שאני מכירה, והוא מקבל את זה באיזו השלמה
שקטה.
"חבל לי שאימא שלי לא פה", כאילו שקרא את מחשבותיי.
"איך לא הבאת מצלמה? אני שמחה שבאתי אתך, אני לא מאמינה שחשבת
לנסוע לבד."
"זה לא ביג דיל, תעודה... אני שמח שבאת איתי."
אנחנו נכנסים לאוניברסיטה, אילן מצביע על מרבצי דשא.
"יש אחד בצד השני, הייתי שוכב בו שעות מחובר לווקמן, מעשן
ג'וינט."
כן, הוא מצליח ליהנות מכל מה שהוא עושה, אפילו כשזה תכליתי.
אולי תכלית זו לא מילה גסה, אולי זה מה שיושיב אותי על
"הנקודה", לשיטתו.
"חכי שתראי את האמפי, אם תהיה ראות טובה נוכל לראות את ים
המלח."
אנחנו מתקרבים, שערי רנטגן בהם צריך לעבור, בכל זאת ירושלים,
התנועה חלשה, את זה כנראה אפשר להסביר באיחור שלנו. משני צדי
המבואה, הפתוחה, שולחנות עם פירות ארוזים בניילון, יש טקס
לעבור כדי להיות ראויים לחתיכת מלון, יש ארבע שנים ללמוד כדי
להיות ראויים לתעודה. אילן מחפה על ההתרגשות, אני שמה לב,
ומוותרת לו, ואולי הוא לא, וזו רק אני שמחברת דרמה לאירוע.
חתיכת אמפי העמידו פה, אני חוזרת לתחושת הקדושה שמחוברת לעיר
מבחינתי. האמפי מלא, על הבמה שולחן ארוך עליו יושבים ראשי
החוגים, בעמדת הנואם עומד איזה מרצה, מנסה ברגע האחרון לדחוף
עוד מעט השכלה למסיימים, משהו על כפר גלובלי, עיר גלובלית, זה
הטרנד היום.
"האנשים שמסיימים היום התחילו ללמוד כשאני כבר סיימתי."
אחת מהמזכירות נעמדת לידנו ופותחת בשיחה עם אילן. הוא שואל מה
בתוכנית האומנותית. המרצה ירד מהעמדה, והמנחה האולטימטיבי, דן
כנר, מציג את רביעית כלי הנשיפה שתנגן ג'ז, אילן מתלהב.
"בשנה שעברה היו שתי רקדניות סלסה", המזכירה מציינת.
"נשמע טוב."
"איזה סטודנט התלונן על פגיעה ברגשותיו, אז השנה לא הסתבכנו."
הרביעייה מתחילה לנגן, אילן מתנועע, אני מאתרת מקום ומתיישבת.
"מסכנה, כואבת לך הרגל?"
"זה בסדר."
הוא מתיישב לידי, ומחבק אותי.
"אני שמח שבאת איתי."
הוא כבר אמר, אבל לא אכפת לי לשמוע שוב.
"את רואה את המגדל הזה?" הוא מצביע על משהו שנראה כמו מנזר, כל
מגדל בעיר הזו נראה כמו מנזר.
"מנזר?" אני מוודאת.
"כן, פעם ביום עולה ממנו צלצול פעמון, עשיתי חישובים על איך
אני יכול לשלב את הצלצול בתוך הופעה שלי כאן."
"הופעה שלך כאן? מתי?"
"מתישהו."
איכשהו זה לא נשמע מופרך, הוא סימן יעד, זה בטח יקרה. הפשטות
הזו של הדברים אצלו הופכת את כל הסיבוכים שלי והתיאוריות
המגבות לפיתול מיותר.
על הבמה עולה הסטודנטית המצטיינת יתרה, יש כאלו שהם מצטיינים
יתרה, יש כאלו שהם רק מצטיינים. זה מריח לי כמו בברלי, אנדראה
וכאלה, כל אחד ועולמו התרבותי. היא מתחילה לנאום, משהו על משל
המערה של אפלטון, אילן מצמיד אותי אליו. משל המערה? זה הדבר
הראשון שמלמדים בשנה הראשונה, בסמסטר הראשון בקורס הראשון, היא
מצטיינת יתרה, שתביא לנו משהו אחר.
"מעניין אם הנאום שלה עובר אישור... אם לא, למה שלא תגיד פשוט
בהצלחה ותזרז את התהליך?"
היא מסיימת, איבדתי אותה מיד אחרי המשל, או שאולי מיד אחרי
שהוא הצמיד אותי אליו.
"את קולטת את כל הכיסאות מאחור?"
אני מהנהנת, תכף ישבו בהם כל המצטיינים יתרה, ומאחוריהם
המצטיינים הרגילים.
"זה הולך להיות ארוך", הוא מציין.
"בוא נחפש כוסיות", נהיה לי אינטימי מדי.
מצעד הסטודנטים לבמה מתחיל, אילן מסתכל לאחור, למבואה, ומבחין
באוכל המשוחרר מניילון, הוא מסב את תשומת לבי.
"טוב, זה תכף נגמר."
"כן."
"תכף יהיה לך תואר ביד", אני אומרת בהתרגשות.
"כן", הוא נשאר רגוע, "עכשיו אפשר תואר שני."
"תואר שני?"
"כן."
"מה?"
"לא יודע, אולי פילוסופיה, זה משהו שתמיד רציתי ללמוד."
אני כמעט מתפתה להגיד שהתחלתי פעם, פילוסופיה, אבל ממילא אין
לזה ערך, כל עוד לא סיימתי.
"מגניב."
הוא קם, המצעד הסתיים, אנחנו פונים למבואה, לאכול משהו. נהיה
לי קר, ירושלים. הוא מבחין ונותן לי את הסוודר שהביא אתו.
"בהונדורס, אם יש לך תואר אתה מורם מהעם."
"ואללה?"
"קוראים לזה ליסנסיידו."
"איך?"
"ליסנסיידו, ככה מציגים אותך שם."
"אז אני אקרא לך ככה."
הוא מחייך.
"ליסנסיידו", אני מגלגלת את המילה בפי.
עם הצלחת שהכין אנחנו צועדים לכיוון חלוקת התעודות, במקום
פזורים שולחנות עליהם שלטים עם שמות החוגים, הוא מאתר את שולחן
החוג ואנחנו מתקרבים.
"רגע, תן לי את הצלחת."
הוא מחייך ונותן לי אותה, אומר את שמו המלא, הבחורה מאחורי
השולחן מחפשת את התעודה ומגישה לו אותה.
לאילן יש תואר.
"בייבי, כל הכבוד לך", אני אומרת תוך בחינת התעודה, תואר בוגר
באוניברסיטה העברית.
"יו את באמת מתרגשת, אה?"
"זה אירוע מרגש."
"אני שמח שבאת איתי."
"אני שמחה שאתה שמח."
שתיקה, רק לרגע.
"אני שמחה שבאתי אתך... ליסנסיידו." |