כל השבוע הייתי ביפן.
יצא לי לפגוש אנשים מכל הסוגים:
איש עסקים, זמר רוק, אשת שיווק, חצוצרן, יועץ השקעות, רקדנית
בטן, איש היי-טק, מתופף, זמרת אופרה, פסנתרן, קריין ורב-חובל.
לילה אחד מצאתי את עצמי במקום מלא אנשים עשירים וחשובים.
הדליקו לכבודם זיקוקי דינור בשמים והכינו להם מנות גורמה בגן
ענק מקושט בפרחים ובדיילים שמציעים לך קוקטייל עם קיווי
ולימון.
הסתובבתי ברחבה, שם בחור ניגש אליי להסביר שאני מוכשרת.
ביום למחרת נמצאתי במרכז עיר הומת אדם ונודפת ריח של קיץ שטוף
שמש.
מסביבי אנשים שמתווכחים דקות ארוכות על מחירה של פיסת בד בין
עשרות דוכנים זולים מלאים בכל טוב, ועוד כל מיני אביזרים שכל
אחד רוצה.
אנשים צעקו שם כל הזמן, אבל לא הבנתי מה הם אמרו.
לרגע חשבתי שאני בתל-אביב.

השבוע הסתובבתי ברחבי יפן.
חשבתי שאני טובה בזה,
אבל לא הצלחתי לתקשר עם אף אחד.
שם אנשים לפעמים ממהרים
ולפעמים לוקחים את הזמן להירגע.
בדיוק כמוני.
הייתי בטוחה שאני אמצא שפה משותפת
אבל כל פעם שהיה לי זמן להירגע
הם מיהרו.
ובכל פעם שאני מיהרתי
הם רצו להירגע.

השבוע פגשתי אנשים זרים
וגם כאלה שמוכרים לי, מהבית.
אבל משום מה, לא הצלחנו לדבר.
שם ביפן,
כמה שלא המשכתי להסתובב
ולהיות מוקפת אנשים,
מצאתי את עצמי לבד.
הגעתי למסקנה שיפן זה מקום מסובב.

השבוע פגשתי מיליון אנשים מכל העולם
חלק ניסו לדבר איתי,
חלק רק הסתכלו
אבל שום דבר לא הצליח לסובב אותי
אני המשכתי לחשוב על הבחור הישראלי ההוא
שחשבתי שנמצא קרוב אליי

כל השבוע לא הייתי בארץ.
לא הייתי צריכה לעבור את הטיסה
אפילו לא לחפור בור עמוק באדמה.
ככה זה כשהעולם מתהפך עליך,
אתה מוצא את עצמך בסין.