יש אישור למה שחשבתי.
הוכחתי סוף סוף שאני צודקת - אני באמת משוגעת.
הסיבה לכך אמיתית ואני לא מזייפת.
לא כמוה.
לא כמו אלה שמאמינים לה.

אני לא כמוה, וגם החברים שלי לא.
אולי מתוך ניתוח ומחשבה התחלתי לחשוש, רק כי הפסקתי לבטוח בה,
רק כי גיליתי שכל הזמן הזה היא שרטה אותי בגב, בלי ששמתי לב
ולבסוף חפרה פנימה בבשרי והוציאה שוב את העצב.

היועצת של הבי"ס אמרה שהגיוני שיש לי פחד נטישה. אחרי הכול לא
את כולם עוזבים שלושה אנשים לעולם הבא באותה שנה.
זה מוזר, כל הקטע הזה, של הפחד מקשרים אבל הרצון שיהיה לי
אותם.
עוד יותר מוזר שכל הכישרונות שלי מתבזבזים. אפילו לכתוב אני
כבר לא עושה כמו שצריך, במיוחד לא עכשיו.
אני כאילו מתוודה כמו החברה הזאתי שלה.

אני קצת מרחמת עליה.
לא מגיע לה שירחמו.
היא הביאה את זה על עצמה ולא אני עליה. היא גרמה לי להאמין
בסיפורים שלא קיימים על אונס, זיונים, חברים, קשיי אכילה
ודיכאונות.
כאילו שאני אתעניין בה.
" הרמה הכי גבוהה של מזויפות..."
כן, הרמה הכי גבוהה.
אולי גם אני מזויפת, למרות כל הניסיונות לא להיות. ואולי אני
סתם מנתחת יותר מדי לעומק, כמוהו, ומתכננת דברים.

אני יודעת לבטח שיהיה יותר טוב כשימלאו לי שש עשרה שנים.
אומרים שכשגדלים מבינים.
הנה, אני שוב גדלה...