ערפילי זיכרונות עולים וצפים בראשי כשקורה ודבר מה מזכיר לי את
סבי וסבתי ז"ל. "רוח פיל ג'ילהלה", הייתה סבתא חביבה אומרת.
כוונתה מעולם לא הייתה לומר אל תפריעו ילדים, כי אם "לכו לשחק
בנדנדה", תהנו מהחיים כל עוד רוחכם בכם. לא היה לה הרבה מה
לומר, במילים אלו היא סיכמה את אהבתה אל נכדיה שהייתה גדולה
כממדי גופה. לא מעט זיכרונות יש לי מהוריה של אמא. כמו הכוס
במקלחת שהייתה מונחת דרך קבע על הכיור, בה נהגה סבתא לשים את
השיניים התותבות שלה, ובכל פעם שרצינו שתצחיק-תגעיל אותנו באחת
הופתענו מחדש לראות אותה מוציאה את סט השיניים התותבות מתוך
פיה; התחתונים הענקים שלה שנדמה היה תמיד שהם היו יכולים להיות
גופיות מתאימות על כל בן אדם נורמלי אחר; הנדנדה בה נהגנו לשחק
ולהעביר את זמננו בנעימים זמן שאמא, אחיותיה הגדולות וסבתא
הכינו מאכלים לרוב במטבח. אני נזכר גם בסרטים הערביים של יום
שישי שאהבה כל כך והמרפסת בה נהגה לשבת, שם סבא לא ראה את פניה
שגרמו לו לרוגז רב. כן! גם את הגינה היפה שלהם אני זוכר, את
עצי המנגו, הרימונים, עץ הלימון ושני עצי השסק הגדולים בגינתם
של סבא וסבתא חקוקים היטב בזיכרוני... וסבא נעים, אף ממנו
נותרו זיכרונות כמו ממחטת אף קטנה ומגולגלת בה נהג להחביא
סוכריות שקדים מסוכרות, איתם כיבד אותנו עת ביקרנו אותם;
הכורסא עליה נהג לשבת דרך קבע אם לא היה הוא בבית הכנסת.
סבא נעים היה  שוטר במשך כל חייו מאז עלו מעירק בשנות החמישים
לארץ ישראל, משמש בתפקיד שומרו האישי של ראש הממשלה הראשון של
ישראל, בן-גוריון, כשבארון אשר בחדרו החביא את כובע השוטר
והשוט אשר שימשו אותו בתפקידו משך שנים. דמותו של סבא זכורה לי
בבהירות כאדם אשר היה שוקד בתורה יומם וליל, ואם הפרענו לו
בשאלה באמצע הקריאה, שכן תמיד היה הוא קורא, או באם היינו
מתרוצצים סביבו, רודפים האחד אחרי השני, היה פוטר אותנו בהברת
קול "אמממם" מאיימת ומבקשת כאחד לשקט (שכן הדיבור אסור בעת
התפילה). עוד זוכר אני כיצד סבא היה מתרגז על סבתא, סתם כך בלי
סיבה נראית לעין, אז היה הוא פותח וממלמל פרק שלם של ברכות או
קללות, איני יודע מה מהם, כמו ועדיין המשיך הוא לקרוא בתורה,
מתפלל לבורא שבשמיים שייקח את סבתא במהרה. בתור ילד זה נשמע אז
מפחיד, כך שברחנו למטבח כל פעם שסבא התחיל לדקלם קללות-ברכות
על סבתא.
ערפילי זיכרונות בודדים עולים וצפים בראשי כשקורה שדבר מה
מזכיר לי את סבי ז"ל, זיכרונות מהתקופה בה הם עברו לגור אצלנו,
כמו אותו זיכרון של בוקר בו חבטה סבתי עם המערוך על ראשו של
סבי ורצחה אותו בחדרי בדיוק כששבתי מן בית הספר. ראשו היה מוטה
הצידה והדם ניגר על הרצפה.
מאז מדי שנה אני נושא את זיכרונות סבי וסבתי, עת עולה אני
לקברם, היכן שגופותיהם שוכבות יחדיו ואני תוהה האם עדיין הוא
מקלל אותה שם מתחת לחלקת אדמה?! האם הפתח בגולגלתו התאחה מאז?!
ושאלות רבות אותן לא הספקתי לשאול מעולם, כמו: האם אי פעם הם
אהבו זה את זו?! הו אחי - מדי שנה עולים וחוזרים זיכרונות אלו
בראשי כשאני מניח את הזר על קברם ואומר להם את שבלבי: "אני
אוהב אתכם סבא וסבתא, סודכם שמור עימי!"