קארין היא אשפית בהרבה דברים! היא יודעת איך, למה, מי, מה
ומתי... אבל כשצוחקים עליה היא לא מתמודדת. היא בורחת.
היא יודעת יותר טוב, כולם יודעים את זה, היא יותר טובה ממה שהם
מראים לה שהיא שווה... אבל היא לא יודעת, היא לא באמת יודעת מה
הם רוצים - או למה הם צוחקים - היא רק יודעת משהו אחד:
'כשצוחקים עליי - צריך לברוח.'
אז היא בורחת. והם - לא אכפת להם, כי היא מאיימת עליהם, היא
טובה מהם. מכל אחד ואחד מהם!
אז הם צוחקים עליה שוב ושוב והיא מסתגרת, בפינה החשוכה ההיא
שיש לה בלב היא בורחת מהם, מהכול. לאט לאט היא מתרגלת לפינה
הזאת, משכנעת את עצמה שהיא אפילו אוהבת ככה. ואז היא מפסיקה
להיות כל כך נהדרת וטובה ולדעת הכול, וכבר לא מאיימת עליהם, אז
לא צוחקים עליה - אבל מאוחר מדי. היא בפינה הסגורה הזאת שלה.
זה כבר יותר מדי. היא התרגלה. היא לא יכולה בלי. היא כבר צוחקת
על עצמה, יורדת על עצמה, אומרת לכולם כמה היא בכלל לא שווה!

בסופו של דבר היא כבר לא שווה הרבה - לא בעיניה ולא בעיני
אחרים. והיא בורחת שוב ושוב, אבל הפעם היא זאת שיורדת על עצמה,
היא זו שהיא בורחת ממנה. פתאום המוצא האחרון שנראה לה הגיוני
הוא החלון ההוא, החלון בקומה הרביעית... כבר כמה ימים שהיא
בוהה בו, מקווה, רוצה.
אז בסוף... ככה היה.
ו
עכשיו...
עכשיו אף אחד כבר לא יצחק עליה.

עכשיו כולם יגידו כמה היא הייתה נהדרת ומיוחדת וחכמה וכמה
שאהבו אותה...


החחח... הצביעות...!