אני רואה מרחוק את מגדלור המוחות
מנצנץ לו בביטחון של בן יחיד
שיודע את מקומו
במרחב שהורישה לו אימו

הוא ניצב לו גבוה ומואר
פעם חשוך ופעם מפתיע את השחור
הוא קורץ לכולנו, קורץ ומפתה
קורא לנו לבוא בשערו
ומגיש לשפתינו תה

הוא כל מה שיישאר באזור
אחרי שמוחותינו ייחשבו עצמם לאחור
הוא היחיד שיזכור
שעמדנו לפניו יפה בתור

מגדלור המוחות
הוא אחרון הכוחות
של כל הטעמים והריחות
שניסינו יותר מפחות

המגדלור הזה
הוא עדות אילמת
לסירה הנעלמת
שתשקע במעמקים כמו מת
המתאחד עם האמת.