השכם בבקר, כשהשמים עדין צבועים בכחול כהה, אישה לבושה בשחורים
עמדה בפתח החנות לכלי ברזל שברשותה. היא היתה אישה גבוהה ורזה,
ששפתיה חשוקות בנחישות ועיניה קשות.
שכנתה שיינה הופיעה במעלה הרחוב, כשמגבת גדולה תחת זרועה.
שיינה הלכה והתקרבה, נדה בראשה ונעלמה בפינת הרחוב. אחריה
הגיעה בריינה, שתרנגול מקרקר לפות בחוזקה בין ידיה. כאשר ראתה
את האישה, היא חייכה חצי חיוך ומיהרה לדרכה. קבוצת אברכים,
שמיהרה למנין ראשון, עברה במקום וצחקקה בינה לבין עצמה. אחד
האברכים אף העז והצביע באצבעו ועבר האישה.
האישה המשיכה לעמוד במקומה ונדמה היה, שאינה מבחינה בנעשה
סביבה.
לפתע נשמע רעש גלגלי עץ ועגלה רתומה לסוס נמוך ורחב ונהוגה
בידי אחד מאיכרי הסביבה נכנסה לרחוב ונעצרה מול החנות לכלי
ברזל. העגלון בחן במבוכה את האישה ולאחר היסוס קל ברך אותה
לשלום בהרמת כובעו. הוא ירד מעל העגלה ופסע לעברה, כשחיוך
מבויש משהו על שפתיו. האישה צמצמה עצמה, הניחה לו להכנס לחנות
ונכנסה אחריו. מתוך החנות נשמעו קולות של דו-שיח עירני, שקשוק
כלי ברזל וצליל מטבעות כסף, שעברו מיד ליד.
האיכר סידר את כלי הברזל שקנה, עלה למושב העגלון, נפרד מהאישה
בחיוך רחב ובהנפת יד ונסע לדרכו. האישה עמדה בפתח החנות, כשעל
שפתיה צל של חיוך ועיניה רכות.
יום חדש החל.