שמעתי את צחוקך
ממרחק אלפי חלומות
ונפלתי ארצה.
יש חצי חיוך שעולה בכל פעם שרוצים להשבר ולבכות
כך, על הרצפה, ברגליים פשוקות
אבל מיד השיניים
נושכות שפתיים
אלוהים, לפחות את זה אפשר לעצור.

כשאני עוצמת את העיניים ורואה אותך
אני ממש יכולה להרגיש את דמותך למולי
מתקרבת, שולחת יד ללטף את שיערי.
ואני מסוגלת לרעוד ולהתכווץ ולהדמות לעובר
אך פתאום דבר-מה טפשי יקיץ אותי
ואני אשכח.

יש כפות ידיים
שאיני יודעת לאמוד את גודלן
הן אוחזות בצווארי, לוחצות ומרפות בשיטתיות
מודדות בכל לחיצה וריד פועם המאיים להתפוצץ
אך גם כשהן מרפות אני מנסה לעצור נשימתי
כמו לצעוק להן
די,
אל תשחקו
בואו נסיים עם זה כבר.

דברים שאפשר בתחנת אוטובוס


אישה זקנה בחום הזה, בשמלה פרחונית דהויה יושבת לידי על
הספסל.
החיים כופפו את גבה.
יש משהו זר באנשים זקופי קומה.
אינך יודע אם משום שהחיים היו טובים אליהם,
או שמא הם אכזריים ומתנשאים, או שיש בהם עוד כל-כך הרבה כוח,
בכל זאת לעמוד זקופים.
שתינו מחכות לאוטובוס, או אולי לאוטובוסים שונים.

הרוח החמה מייבשת את עיניה, היא מוציאה ממחטה לשפשף אותן.
אני מניחה רגליי קדימה על הספסל. מצדי יש לי את כל היום, כל
החיים לחכות.
היא מביטה בשעון בתכיפות.
לה, אין עוד גב להתכופף.