לפעמים כשאני יושבת
ושומעת את אפר הסיגריות
נשרף לי לריאות
עובר לי מין רטט בגוף
שאומר לי
"אין לך מקום!
אפילו אני אינני שלך!
אני נשרפת בשבילך
אך אני- אני!
ואני אינני את!
אפילו הניקוטין בי
לא שלך!"
ואז נהיה לי עצוב.
כי אפילו האש
לא סרה למרותי,
והחיים שמעבר הם שמחליטים
על בדידותי.
העשן מסביב לא משאיר אותי לבד
אבל כשהאש נכבת
ואין עוד סיגריה
אני נשארת לבד,
עם תיקתוק השעון
שאומר לי:
"לכי לישון!
כבר מאוחר,
את עוד ערה?
מה קורה איתך?!
ילדה מוזרה..."
והוא רק שעון,
ואני רק ילדה.
אמנם קצת מוזרה...
אבל זו אני.
ואין עוד כמוני.
                  אני.