בך וזהו.
בשקט שאחרי הסערה, אז אני נזכר בך.
בנשימה שאחרי הריצה, כשהכול נרגע, אז את עולה בזיכרוני.
בטיולים ליליים סביב עיירה ישנה, במשחקי מחבואים בין אנשים
ירוקים, בסערת רגשות סוחפת וממכרת. בקיצור, בך.

אז עכשיו אני יושב, בשקט שאחרי הסערה ונזכר, בך. בילדה-אישה
בעלת יופי חסר מעצורים. בילדה שגרמה לי להבין את מקומי. באישה
שידעה להעמיד אותי בו. בקיצור, בך.
בספל תה מהביל במיטה, ספר וקילו גרעינים שהוכנו מבעוד מועד
לחגוג את השעות החופשיות ביחד.
בספל תה מהביל במיטה, וחפיסת טים-טאם על רקע עיר מושלגת.
בספל תה מהביל בבית קפה אופנתי, על רקע שיחה על טעויות של
מכרים שלנו.
בספל תה מהביל על רקע לילה צבאי בנשקיה נטושה ושיחה על מוזיקה
ריקוד ומרבצי אבנית במים המקומיים.
בקיצור, בך.

ועכשיו אחרי עוד סערה קלה בחיי, אני יושב ונזכר, בך. בעשרות
לילות שינה משותפת, באהבה אפלטוניות טוטאלית. בעשרות אחרות בהם
נדמה כי אפלטון מעולם לא היה חלק במיטה שלנו. בהערצה בלתי נלאת
לאותו גוף קטן ועוצמתי. בתחושת חוסר בדידות, כי לרגע לא הייתי
לבד ולרגע אף לא היה בי צורך לברוח ללבד.
ברגע בו היללנו את ממציא הפיצה והבירה, הן בנפרד והן כזוג
מקודש.
ברגעים בהם קינאתי גברה עלי ואילו משום שכעולל תשומת ליבך
הייתה לרגע נתונה למשהו אחר.
ברגע בו החזקת את ידי והרגשתי בטוח בפעם הראשונה בחיי, תמיד
הרגשתי כי את מגינה עלי.
יושב ונזכר בעוד מאות רגעים משותפים, בקיצור, בך.

ואז אני נזכר, בטעויות, טעויות של זקן שגילה את ההתבגרות מאוחר
מדי, ובמחילה, כמעט בלתי סופית ובדמעות, דמעות שמחות, דמעות
עצובות, דמעות כואבות, אבל בעיקר מלוחות.
עכשיו אני כבר לא בוכה.
עכשיו אני פשוט יושב, אחרי עוד סערה קלה. יושב ושותה מספל תה,
את יודעת, מהביל.
וזהו.