כנראה שהוא שאל משהו.
אני יושב מול בחור בשם דויד, והוא מעביר לי ראיון עבודה מזורז
ומשתדל לא להראות/כן להראות שכנראה היה קצין בצבא. הוא אומר כל
מני דברים ואני עושה תנועות של חיוב עם הראש ומקרזל את זווית
הפה לכדי חיוך מבין. כמה מבחיל.
ופתאום אני בבית המרקחת, מביט באישה שעומדת בתור עם בקבוק של
קרם שיזוף. אני מביט בגבר שעומד מאחוריה. אני מביט בו מריח
אותה. אני מביט בו לוקח ממנה את קרם השיזוף ומורח אותו על כל
גופו וגופה, ואני שומע את הצווחות הקדמוניות שממלאות את החנות,
וזה נפלא.
אבל כן, הוא באמת שאל משהו.
"אני סטודנט." הלאה. אפשר להמשיך בנסיעה?
תמיד מעניין אותי אם אנשים יודעים שמסתכלים עליהם. גם עכשיו,
מול דויד, אני יושב ומביט בו במקום להקשיב לכל הדברים החשובים
שיש לו לומר.
"זו לא עבודה בפנטגון, אבל אנחנו רוצים לשמור פה על רמה מסוימת
של שירות..." או משהו בסגנון. לא יודע. לא ממש הקשבתי.
יש לו גבה אחת, ללא ספק. אני בוהה בה כבר כמה דקות. כשהפנה את
מבטו לעבר מלצרית שקראה לו, היה נדמה לי שראיתי קו הפרדה, אך
היה זה רק תעתוע פשוט של אור. אחת ויחידה ועבה מאוד. הוא גם
יורק.
"אז בוא נקבע התלמדות ונראה..." הוא מתעקש.
אני צוחק, קם ויוצא. דויד נשאר לשבת שם. הוא קורא לי פעם, אולי
פעמיים ומוותר. כנראה המום. כולם די המומים, גם המלצרית. אני -
באופן אישי - לא יכול להגיד דויד בקול רם.
גם לא במלרע.