לפעמים כשטוב לי, בא לי לצעוק לשמיים.
לפעמים כשטוב לי, אני כמו פורשת כנפיים.
אני לא פה, בשכבת האטמוספרה האפורה הזו שעוטפת אתכם. שבד"כ
עוטפת אותי...
אני בעננים עכשיו, אני מעל לכל זה.
האפרוריות פשוט לא נוגעת בי.
כנראה שזה כל היופי, שלהיות הכי הכי עצובה, נותן לי את היכולת
להיות גם הכי הכי מאושרת.
דיל שכזה, 1+1, קשה להשיג אותם בנפרד...
כנראה שמי שלא ידע כאב עמוק שכזה, לעולם לא יוכל לדעת אושר
אמיתי מהו.
זה כבר 5 ימים שאני מאושרת. והיד עוד נטויה...
אלה החברים הקרובים שחזרו אלי, זה הקיץ הזה שבאמצע החורף, זה
החופש, השחרור שאחרי נקודת השבירה.
השייכות, המוטיבציה, הדלתות ההולכות ונפתחות, ואיפהשהו בתוך
הכל, זו פשוט אני...
הנוחות שבתוך הגוף הזה, הקיום שבנפש הזו, ההתחברות האמיתית,
הכנה, למה שבאמת מפרה אותה...
זו מהותו של האושר הפתאומי הזה.
לראות את הכל דרך מקצב גיטרה, דרך רוח קרירה חמימה ועיר אורות
שלאט לאט מתרוקנת.
כל הנוף הזה נכנס לתוכי, בכל נשימה שעוברת.
נושמת אותם, את האורות, הבניינים, המדרכות, הירוקים למיניהם.
להספיק כמה שיותר, לפני שהאופוריה הזו תגמר.
לא מצליחה להכיל את הכל בתוכי...
גם האושר יכול לפעמים להיות בלתי מבוקר, לא נורא, נשאיר גם
משהו למחר... |