ילדה יפה ואבודה שלי... שיר שנכתב עליך, אליך...

על ספסל נושן בגן ציבורי
אני שרוע אבוד ומוקסם
מקשיב לאותה שירה עצובה
מלווה בגליו של הים.

והים הכחול, כצבעה האהוב
הולך וסוער בקרבו.
ואני לקולה של שירה עצובה
מטביע עצמי בתוכו.

ואין לי מציל, אין נתיב של בריחה
מצלילת יישותי אל עומקי נשמתה
ואולי בעצם, איני נלחם כלל
באותה שירה עצובה שבגל.

ובתום אותה סערת רגשות
גופי כבר עייף ומלא צלקות
שאותה שירה עצובה שנוגנה
חרטה על גופי לאור השקיעה.

לקול שירה עצובה שבלב
אני משייט לי, אוהב וכואב
אני נסחף אל החוף על גבי הכוכב
אותו הכוכב שנתת לי
באותו ליל סתו.

הלילה שבו

על ספסל נושן בגן ציבורי
אני שרוע אבוד ומוקסם
מקשיב לאותה שירה עצובה
מלווה בגליו של הים....