לקחתי שאיפה. שאיפה עמוקה בחזרה אל החיים.
על הסף, כ-10 שניות בין חיים למוות, האוויר אוזל והראש מתמלא
בקצה קצה של הכנות הפנימית שלי.
נאחזת בכל טיפת אוויר, ובו זמנית גם קצת מרפה...
חושבת לעצמי, "אולי זה הסוף...? כך זה אמור להסתיים...?
ב-10 שניות של חוסר אוויר".
נאבקת ומרפה בו זמנית. תחושת חוסר אונים מהעצומות שחוויתי,
ובעצם, מסתתרת כאן אולי גם הבחירה הגדולה ביותר שניתנה לי אי
פעם...
להישאר? או פשוט לקחת את ההזדמנות הזו, לצעוד לכיוון שער
היציאה שנפתח בפני, ולוותר...?
לא תכננתי את זה, זה קרה לגמרי בטעות... לפחות לבינתיים, כנראה
שאני מוותרת על ההזדמנות.