איך הכל חולף. הכל זמני.
רגע אחד היינו שם, במקום ההוא, באותו הזמן, באותו הרגע, ובהרצה
מהירה אחת קדימה, הגענו לכאן...
הכל שונה לגמרי... ואף פעם אי אפשר לשפוט, אי אפשר לדעת לאן
הדברים יובילו, אי אפשר להגיע לכאן עד שלא באמת מגיעים.
ומה המשמעות של ה"כאן" הזה בכלל...?
ברגע אחד חולף, שוב ה"כאן", העכשיו, הופך לאז... לשם....
לא שהייתי רוצה שהכל יעמוד במקום... הדינמיות הזו הינה חשובה
והכרחית... אבל מודה, יש רגעים שהייתי יכולה להשאר בהם לנצח.
אך ללא הדינמיות הזו, לא הייתי יכולה להמשיך ולצבור לי עוד
ועוד רגעים שכאלה.
היינו פה פעם, אני ואת, אני נוצרת את הרגעים... לא משקרת
לעצמי, לפעמים קצת מתגעגעת... מרשה לעצמי קצת להתגעגע.
הגעגוע, מבחינתי, הוא חלק מההשלמה, מההבנה, שמה שהיה, שייך
לשם, לאז. בדיוק כמו שהסתכלתי אז, על שהיה לפניכן. ולפניכן, לא
יכלתי לתאר לעצמי את שיבוא אח"כ...
ועכשיו, במקום אחר לגמרי, נזכרת בשהיה אז, ולא מתחרטת על אף
רגע, נגמלת ממך, וממשיכה הלאה...