פורים 2004, אני מתעוררת שעתיים לפני הזמן, בקושי הצלחתי לישון
בלילה מרוב התרגשות,
ביקשתי מתנה ליום הולדת שיתפרו לי שמלה שאני אעצב כמו שאני
רוצה לפורים.
אני קמה מהמיטה ומתחילה להתארגן, מסתכלת במראה ורואה שאמא
בדיוק באה להעיר אותי.
היא מעירה את אחותי וכולם מתחילים לארגן אותי בזריזות, אחותי
מאפרת אותי ואמא מפזרת את הבקבוקים בשיער.
אני לא יכולתי להתאפק וכבר לבשתי את השמלה, היא ישבה מושלם על
הגוף ופתאום הפלאפון של אמא מצלצל, בהתחלה לא רציתי שהיא תענה,
לא רציתי ששום דבר יפריע.
סבא שלי בטלפון, אני שומעת חלש את הקול שלו, הבנתי שמשהו קרה
לפי טון הדיבור, אבל גם אז, לא חשבתי שזה משהו רציני, ואני
ואחותי כבר עומדות לידה, מנדנדות לה שתסיים.
פתאום אמא שלי נהייתה חיוורת והתחילה לייבב ולצרוח, היא מנתקת
את הטלפון ואומרת לנו בנשימה אחת: "ירון התאבד... הוא קפץ
מהקומה העשירית בדירה של סבא, השכנים מצאו אותו."
אמא מתחילה לבכות, אני עדיין לא קולטת את מה שקרה, את כמה שאני
קשורה אליו, את כמה שהוא חשוב לי.
הלכתי לחדר שלי, משום מקום התחלתי לבכות כשאני מורחת את כל
האיפור לפורים, החג שאני הכי אוהבת, פתאום קלטתי, ירון, אח
שלה, דוד שלי, הבן שלו, מת. סיים את הכל בקפיצה אחת.
אמא שלי ביקשה שאני בכל זאת אלך לבית ספר, ואחותי כבר דאגה
להכל, היו לי הסעה, איפור מושלם ואפילו משלוח מנות.
כשהגעתי לבית ספר לא רציתי לספר לאף אחד, הרגשתי שאין מי
שישמע, התביישתי במה שקרה.
ראיתי את כולם שמחים, פורים! חג מאושר! כל שתי דקות הלכתי
הצידה והתחלתי לבכות מחדש, כל העבודה הקשה של הבוקר נעלמה,
מדמעות.
כולם דיברו על המסיבה בערב, הולכים לחממה, ואמא ביקשה שאני אלך
גם לשם. חברות שאלו אותי אם אני באה למסיבה, או לפחות לנסוע
לתל אביב אחרי הלימודים עם התחפושות והכל.
אני לא יכולתי. בשתיים עשרה הלכתי לחבר של אחותי להחליף בגדים,
נשארו לי הבקבוקים בשיער, אפילו חלק מהצללית הסגולה והנצנצים.
הולכים להלוויה, לא לתל אביב, להלוויה.
אני עומדת בבית קברות, מתחבקת עם בן דוד שלי, שנינו בוכים,
ואני עם בקבוקים בשיער, שנינו מתעצבנים על המבטים המרחמים של
כולם, אבל אף אחד לא מעז לגשת אלינו, כי אנחנו רק אחיינים שלו,
אנחנו לא חשובים.
אחרי ההלוויה הולכים לסבא. החדר של ירון סגור, אף אחד לא מעז
להיכנס, אני פשוט פותחת את הדלת קצת, ומסתכלת על החלון, אותו
החלון, פתאום אני רואה את ספר התהילים שלו, יש בו איזו שהיא
סימניה, אני לא מעזה להיכנס, אני מפחדת.
כשחזרנו הביתה אמא אמרה לי ללכת להתארגן, אני הולכת לחממה, עם
כולם.
לירון הייתה בת, לא מנישואים, ממזרה, אני יודעת שקוראים לה רות
או רותי, לא פגשתי אותה אף פעם, אבל בפעם האחרונה שפגשתי את
ירון הוא הראה לי התמונות שלה בפעם הראשונה, ובפעם האחרונה
ששמעתי אותו מדבר זה היה עליה, הוא דיבר עם אבא שלי בדיבורית
באוטו, ואני ישבתי בשקט עם כל המשפחה, רק לא להפריע, הפעם
הראשונה שראיתי או שמעתי, הראשונה והאחרונה, היא לא יודעת שהוא
מת, וגם האמא שלה, הן לא יודעות, ובספק אם הן ידעו.
אני בהסעה לחממה, עם דמעות בעיניים וכעס על האנשים שביקשו ממני
ללכת... איך לעזאזל הם מצפים ממני לצחוק אחרי בכי, לרקוד אחרי
הלוויה.
ניסיתי לרקוד, באמת שניסיתי!
אבל אחרי שתי שניות שרקדתי עם איזה בחור עזבתי אותו באמצע
ורצתי לשירותים.
עישנתי אחרי הרבה זמן שלא עישנתי, אני יושבת על הרצפה ליד
השירותים, לבד, לבד ובוכה.
פתאום כל החבר'ה שמו לב שאני שם, באים לשאול אותי מה קרה,
מקיפים אותי מכל מקום ומציפים אותי בשאלות, סיפרתי להם שהיה לו
התקף לב, התביישתי.
חודשיים אחרי זה עשינו להורים שלי הפתעה, הזמנו להם צימר בצפון
שיהיה להם קצת זמן לבד. הם מתארגנים ואורזים את כל התיקים,
שמחתי שיהיה לי סוף סוף בית ריק.
בבוקר מגיע טלפון, דודה שלי נפטרה, סרטן. שוב אותו סיפור, אליה
לא הייתי כל כך קשורה, ירדו לי בערך שתי דמעות, לא הכרתי אותה
כל כך, בקושי זכרתי איך היא נראית.
חודש לפני חנוכה 2005, אמא שלי בבית חולים, וכולם נסעו לבקר
אותה, אפילו אחותה ובעלה מהדרום, ליד באר שבע, נסעו במיוחד.
כשהגעתי היא הייתה מסוממת לגמרי מהמורפיום, פספסתי את דוד
ודודה שלי בערך בשתי דקות.
דוד שלי לא מרגיש טוב, אמא שלי משתחררת והוא מתאשפז, יש לו
איזה משהו בבטן, לא הבנתי בדיוק אבל אמרו לי שזה לא משהו
נורא.
כולם נסעו לבקר אותו, ואני, אני העדפתי להישאר בבית לישון.
שבוע אחרי זה הוא חטף קריש דם במוח.
זהו, הוא הדרדר למצב קשה, אבל עדיין לא גילו את הקריש אז לא
טיפלו בו.
אחרי כמה ימים הם מגלים שזה קריש ומכניסים אותו לאיזה ניתוח,
אמרו שיש לו סיכוי לא לצאת מזה, אבל זה מוטי! הבן אדם ממיס
הרים! קריש דם הוא לא ימיס?!
הוא זז ממצב קשה ליציב, לטוב והלאה והלאה...
כבר חנוכה, ואני מאושרת מהחופש שקיבלתי, אני יושבת מול המחשב
ואז אחותי באה אומרת לי שמוטי במצב לא טוב, מוטי גוסס.
עדיין לא קלטתי, עדיין חשבתי באופטימיות מוחלטת שהוא יצא מזה
והכל יהיה בסדר.
רבע שעה אחרי ואני יושבת ומספרת לחברה את מה שאחותי אמרה, ואז
אחותי שוב באה, היא מכניסה את הראש לדלת ואומרת לי בקול קודר
"מוטי נפטר, לפני כמה דקות, אמא התקשרה ואמרה לי." ומוציאה את
הראש.
אני מתחילה לבכות, ונכנסת לשוק, מבינה, ולא מבינה, בעיקר לא
מבינה.
מה? זהו? הוא נעלם? ככה פתאום?
כל מה שיכולתי לעשות זה לכתוב, התיישבתי מול הוורד וכתבתי שיר,
שיר או תפילה, רק רציתי שהוא ישמע, שהוא ידע, שהוא לא לבד.
אתה בדרך לגן עדן עכשיו
רק תדע שאתה לא לבד
רציתי שתדע שאותך אני אוהבת
וחושבת עליך בזמן שאני כותבת
אני רוצה לדעת למה עלי מרחמים
אם אתה זה שבעצם עכשיו במרומים
אני רוצה אותך בחזרה עכשיו
היית הולך איתנו מכות כמו ילד שובב
היית בעצם רק צעיר בגוף של מבוגר
לא מישהו שזמנו עבר
לא הספקתי להגיד לך שלום
או לראות אותך בזמנך האחרון
הם לא מבינים שאני לא אנוכית
אני פשוט בן אדם ששוכב ובוכה לכרית
מעניין אותי לדעת אם ידעת מי לידך
או שנשמתך כבר יצאה מגופך
רק תדע שאותך אני אוהבת
אפילו עכשיו כשעליך אני כותבת
אני עומדת עם בן דוד שלי בבית הקברות, אנחנו מתחבקים ובוכים
יחד, עכשיו אתה חשוב, אני לא, אליך ניגשים, ואני עומדת לבד,
בצד, בוכה, לבד.
עכשיו אני מתחילה לחשוב, לכעוס...
למה לעזאזל אנחנו עוברים מאבל אחד לשני? למה אלוהים כל כך
אכזרי? למה אין לנו חצי שנה של שקט? ולמה בן דוד שלי צריך לשבת
ביום הולדת שלו, ביום הולדת שלי, בפורים, בחנוכה, בכל לילה,
בכל יום, ולחשוב, אולי היה משהו שאני יכולתי לעשות...?
אבל השאלה שמצאתי יותר חשובה מכולן, למה אנחנו לא מתאבלים על
שני אנשים, שלושה, ופשוט שוכחים, שוכחים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.