יום חדש.
יש משהו מרגיע בלשבת בתוך הכסא הגדול והמרופד הזה בסוודר
ולבהות במסך הקטן הזה, אני לא יכולה לשים את האצבע שלי מה
בדיוק מרגיע בזה אבל אני בהחלט יכולה להגיד שהסתגלתי
לרעיון...
לשבת עם רגל אחת מקופלת מתחתי ולהשעין את הסנטר על השנייה יוצר
איזון מושלם, בחוץ סערה בפנים רק הקולות המעט מטרידים של הערוץ
הרוסי מהחדר הסמוך באוזניים שלי ואני כאן מול הדף הזה שנתון
לחסדיי.
יום חדש, ומוזר כמה שעוטפת אותי ההרגשה של השקט, כל הדאגות
הקטנות והקטנוניות על אש קטנה, הרוח הלוחמנית שלי לקחה הפסקה
ליום אחד ולכן הרגשתי את הצורך לתעד גם את זה, לזכור גם את
זה,
אני מדמה את החיים שלי לפאזל, מורכבים מהרבה חלקים שאף פעם אי
אפשר להרכיב את כולו, תמיד יש כמה חלקים שאיבד האחיין הקטן
בביקור הקודם של הקרובים וכשלא היה לו עם מה לשחק נתנו לו את
הפאזל שלך, רק כדי שיהיה בשקט,
כמה חלקים נפלו ונשכחו מתחת לספה, ואחד שוכב לו על המדף הגבוהה
ואף אחד לא יודע איך הוא הגיע לשם, וכנראה שגם אף פעם לא
ידע...
אני מתחילה לחשוב שלא לדעת זה לא עד כדי כך נורא, אני, שנשבעתי
אף פעם לא להפסיק ללמוד, אף פעם לא להפסיק לרצות לגלות דברים
חדשים, אף פעם לא לספק את יצר הסקרנות שלי עד סופו כי זה מה
שיניע אותי הלאה, אני מודה שלא לדעת הכל זה לא כל כך נורא...
לא לתכנן מראש, לא לחשוב על מה שיקרה עוד שנייה כשהאצבעות שלי
ימשיכו להתרוצץ על המקלדת, עוד שעה, עוד יום...
מחר יום חדש.
ומה שהוא יביא איתו זו עוד שרשרת התרחשויות קטנות ויומיומיות,
אולי גדולות ומשנות את פני החיים שלי כפי שאני מכירה אותם,
ואני לא אדע, ואני אשב בכסא שלי ואמשיך לא לדעת, וזה מעלה בי
חיוך כי בניגוד למצופה זה לא משאיר אותי חסרת אונים, ואני לא
הולכת ליצור פסלים על בדידות הפרט בכרך המודרני, אני הולכת
לחיות ולראות, ואולי רק ברגע הזה שתומן בתוכו מן שקט נפשי לא
אופייני ויש להניח נדיר ורגעי, הרגע שבו החלטתי להניח לציניות,
לביקורת לניתוח מוגזם של... הכל בעצם,
אולי זה בגלל שהסנטר שלי מצא נקודת השענות מושלמת על הברך,
ואלי בגלל שאמא שלי הביאה לי שוקו חם והרעשים מהערוץ הרוסי כבר
לא מטרידים כל כך, למה דווקא היום לא מטריד אותי גם הפאזל
הבלתי אפשרי הזה אין לי דרך לדעת,
אבל מחר יום חדש. |