כותבים מתוך כאב או מתוך שמחה? מתוך צורך או מתוך רצון? כותבים
בשביל לכתוב או בשביל להביע? כותבים בשביל מישהו? או בשביל
המגירה?
בורות ידידי זו ברכה, כי עם האינטליגנציה מגיעות השלכות מאד לא
נעימות, מחשבות - הן לגמרי בלתי פוסקות, והן זורמות וזורמות
ואתה לא יכול להפסיק אותן, כמו לפתוח מגירה עמוסה מדי בניירות
והן כולן נופלות על הראש שלך ואתה פשוט עומד שם... וסופג את
זה.
איך מתמודדים עם זה? בעזרת שאילת שאלות? או מתן תשובות?
פשוט לתת להן לזרום לבד? בלי ביקורת? בלי צנזורה?
והצורך כל כך חזק, המילים רצות בראש ואתה רוצה להספיק, לתעד,
ואתה לא יכול, אתה רוצה לתפוס את הרגע הזה אבל הינה הוא בורח,
למה אנחנו כל כך רוצים לשמר את הרגע הספציפי הזה, הוא חסר
חשיבות ובכל זאת... מה החשיבות של הזמן הארור הזה שאנחנו כל
הזמן מרגישים איך הוא בורח לנו בין האצבעות?
מאיפה בא הצורך להיות הגיוניים? מאיפה בה הצורך לצור משמעות?
אה... על זה אני יכולה לענות, כן הנה המוח שלי נדד לכיוונים
מוכרים, חרושים, אך לא מאוסים, מאז שהוא למד לחשוב הוא מחפש
משמעות, ואם הוא לא למד לחשוב זה מחזיר אותי כמה שורות אחורה,
אבל אני מעוניינת להתקדם קדימה, מאז שהוא עמד על שתיים הוא
חשב, ובטח גם כשהוא זחל אבל היה לו יותר קשה להביע את זה, ולי?
לי קל להביע את זה?
לא לא קל, אבל המילים מתגלגלות, והצורך הזה הצורך להפוך כל רגע
למשהו שראוי לזכור אותו, כל רגע לחשוב, מצחיק איך שחשוב ולחשוב
נכתבים באותה צורה, כאלו האנשים, השפה או אלוהים בכבודו ובעצמו
(למרות שלכאן אני אגביל את עצמי מלהיכנס אף בכוח) תכננו את זה,
ואנחנו אלו שחושבים הולכים שבי אחר הפנטזיה הזאת שכרגע אנחנו
עושים את מלאכת הקודש, כרגע אין אדם יותר חשוב, מוכשר או
יצירתי מאתנו, כרגע אנחנו אלוהים בכבודו ובעצמו.