היא הולכת בשבילים האלה, כל-כך רחוקים אך כל כך מוכרים.
צבעם דהה ורעש הילדים הצוחקים נעלם. היא נזכרת איך בילתה את
ילדותה על שבילים אלו, איך הכול היה נראה שונה, חי.
העלים הזהובים מרשרשים מתחת לנעליה, רוח קרירה מלטפת את צמרות
העצים, העלים הגוססים כמו חיילים נאבקים ברוח, רק לא ליפול.
צעדיה איטיים אך נחושים, לא יודעת לאן יובילו רגליה, האם הדרך
ארוכה או קצרה, רק יודעת שהיעד באופק, אך האופק רחוק, לעולם לא
תיגע בו, גם אם הוא נראה רק במרחק קצר - זוהי אשליה.
עיניה מביטות קדימה, מנסות לזכור איך הכל היה נראה בלי בטון,
רק צמחיה פראית שלא ידעה יד אדם.
הכל אפרורי ורק גזעי העצים הכרותים משמשים עדים לכך שהכל היה
אחרת.
השבילים מובילים אותה לשורה של בתים קטנטנים עם גגות רעפים
אדומים, שבורים למחצה, מפוררים ממי הגשם,
קירות הבתים מכוסים טחב וחלונות הבתים שחורים מאבק.
איש לא ביקר שם זמן רב, השקט חודר כל-כך עמוק שמרגיש כמו רעש:
שיחות של אנשים, כדור מתגלגל, מכסחת דשא שיוצרת ריח כל כך נעים
ומלטף של דשא שכרגע כוסח.
ניצוץ של תקווה מופיע בראשה, פוקחת עיניים אך מסביבה רק אותם
בתים הרוסים שאיש לא גר בהם, מתוודעת למציאות שכל-כך כואבת
להבנה.
מה מחפשת שם? בעצמה לא יודעת, כנראה ילדות רחוקה שאבדה, אך
מראה הרחוב, שפעם היה צבעוני ושמח והיום רק זיכרון רחוק, מעלה
בה תחושת תסכול.
אולי היה עדיף לא לחזור לעולם כפי שהבטיחה לעצמה ביום שעזבה,
לפני יותר מ-30 שנה.
לא עמדה בהבטחה זאת, הגעגועים גברו על רצונה לא לחזור והיא
פה.
ממשיכה לצעוד עד שרגליה מובילות אותה לבית הוריה, פותחת את
הדלת שציריה החלידו ובקושי מחזיקים אותה במקום.
בדמיונה ריח של לחם שרק נאפה אך באפה ריח חזק של ריקבון, הוריה
כבר לא בחיים מזה שנים אך דמותם עוד חרוטה בזיכרונה.
נכנסת לחדרה הישן, רעש תיפוף של רגליים קטנות עובר באוזנה,
מהדלת רצה חולדה ונכנסת לחור בקיר מתחת לתמונה שהייתה תלויה
בחדרה עוד כשהייתה פעוטה.
יוצאת משם עם הרגשה של ריקנות שרק גברה בה. כל מה שנשאר
מילדותה זה השבילים שהשנים לא עשו להם דבר.
קיוותה למלא את הריק בלבה, לראות אנשים, להעלות זיכרונות, אך
דבר לא נשאר במקום חוץ מהריסות הבתים וגוויות העצים.