אני רוצה לצור משהו.
בעצם השורה הכתובה על דף שלפני רגע היה חלק לחלוטין - לבן, היא
יצירה.
אבל מלביץ' הקדים אותי פה, הבנזונה לקח לי את התגלית הזו ואני
אף פעם לא אקבל קרדיט עליה, ואף אחד אפילו לא יתחיל לכתוב מילה
על דף לבן ויעצור לחשוב לרגע - הנה יצרתי, ואז יזכר שאני
הגדרתי את התופעה המשונה הזאת לפניו.
למה בעצם אכפת לנו מה אנשים אחרים חושבים, ומאיפה בא הצורך
האובססיבי הזה לבקר את עצמנו?
שאיפה לשלמות אולי, אבל שלמות זה סובייקטיבי, שלמות זה מה שכל
אדם מגדיר לעצמו, שלמות בשבילי זה להוריד נעליים ולהסתכל על
הגרביים הצבעוניות בצורה מגוכחת שלי,
אבל בכל זאת הנה, אני תמיד נהנית מלבקר את עצמי...
כשחושבים על זה אנחנו לא יכולים להגדיר שלמות אמיתית לעצמנו,
נקודה ספציפית שכשנגיע אליה ונגיד או-שלמות! כי מכאן והלאה
הדבר היחיד שנוכל לעשות כדי לא להרוס את זה זה יהיה לקפוץ
מהמרפסת הקרובה, אבל לקפוץ ממרפסות זה מיותר, עדיף להשאיר את
המושג הטפשי הזה 'שלמות' כאניגמה, ולרדוף אחריה בלי שום מטרה,
סתם בשביל הכייף.
אני אוהבת את המילה אניגמה, היא גורמת לי להשמע מתוחכמת,
כאילו אני יודעת על מה אני מדברת בתוך כל הבלאגן הזה... וחוץ
מזה היא גם מזכירה לי את הלהקה... ממ מוזיקה, מוזיקה - הדבר
הכי קרוב לשלמות שיצא לי להכיר, לשבת בתוך חדר חמים מלא בכריות
ולשמוע להקת ג'אז מנגנת במשך 3 שעות רצופות היתה חוויה כה חזקה
בשבילי שבגללה לא הצלחתי לישון, הרגשתי כה חדורת השראה, כאלו
אני חייבת ליצור עכשיו משהו יפה לא פחות, התחלתי לכתוב אבל
הצלילים מלאו לי את הראש וערפלו את המחשבה, אמרתי לעצמי טוב,
את הנצחון הזה אני כבר אתן להם, אחת-אפס, ונרדמתי כמו תינוקת.