בעולם שלי אנשים הולכים ונעלמים.
לא ממש שמים לב לתהליך כי הוא קורה לאט ולא בגלוי.
לכולם מבט של תהייה בעיניים מתי יגיע תורם לבקר אצל בורא העולם
ולספר לו כל שעשו לא טוב בתקווה שייקח אותם לעולם שלו.
אנשים אלה נעלמים כי אין להם תאווה לחיים, אין להם רגש,
אפאתיים, לא אוהבים כלום, לא את החברה הסובבת אותם, לא עבודה,
לא לימודים, לא אוכל, ובמיוחד לא את עצמם. הם שונאים את עצמם.
רוצים רק לישון.
כי שינה זו פעולה שמנתקת, זו הבריחה הכי קלה, לרגע אתה מחוץ
לסחרחרה הגדולה של החיים ונח מהקצב הבלתי אפשרי שבו כולם
מכתיבים לך לחיות ומכריחים אותך לחשוב מה תהיה, "כשתהיה
גדול".
אתה בתוך השינה, עמוק וכבר מרגיש שאתה שם, בסוף, שזה נגמר, ואז
אתה קם. ופתאום החלום נגמר, והסיוט רק ממשיך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.