לפני שנים רבות, בחוף שומם, ללא נפש חיה, ישבה לשפת הים ילדה
קטנה ומושלמת.
הרקע מסביבה דמה לדן עדן כפי שהצטייר בסרטים מצוירים.
שמיים בהירים מאוד, חול רך וצהוב, מים בצבע טורקיז.
שלמותה של הילדה הייתה בלתי מציאותית. הגלים התנפצו לתוך
עיניה
ונתנו בהם את צבעם.

במשך עשרות שנים, יובלים, דורות חולפים יושבת ילדה זו על שפת
הים, יושבת לבד, בלי לדבר עם אף אחד.

באותה תקופה במקביל אדם מושפל פנים ומכוער הולך לאורך שפת
הים.
במשך עשרות שנים, יובלים, דורות חולפים הוא מהלך לו לאורך
החוף.
ללא שום מטרה, לבד.

ואז ביום אחד ילדה מושלמת ואדם הולך נפגשים.
בוהים אחד בשני, הוא המום מיופייה המסנוור והיא בוהה בו
באדישות.

"ברגע זה מלאכית מולי!" קורא האיש.
הילדה מגיבה "יש קול! יש תנועה! מי אתה? מאיפה באת?"
"מלאכית, אני רואה אותך וגם שומע, כל חיי אני הולך לשפת הים
בלי לעצור, שום דבר לא עומד מולי ומפריע לי בדרכי, עד שפתאום
אני רואה שלמות מולי. ואז אני עוצר, עוצר את הרצף, פשוט עומד
ועוצר".מגיב האיש בהתרגשות.
"אני כל חיי גדלתי עם הים, יושבת פה, בשקט, לבד, בלי לדבר עם
אף אחד", אומרת הילדה באדישות.

"אז בואי! נלך! נעזוב את הים, ביחד"
"אני מפחדת איש, אני לא בטוחה!"
"יש לך חלום?"
"כן, לעוף, להיות קלה כנוצה, ולעוף, גבוה גבוה, במקום לשבת פה
לברוח!" אמרה בעיניים נוצצות.

וכבר באותו רגע נראו איש מוזנח וילדה קטנה ומושלמת עפים
בשמים.
על פניהם אושר שלא נראה מעולם.

ובאותו זמן, באותה נקודה שמחה כל כך ופסטורלית כל כך, הים החל
לסעור, וחושך כבד נהיה בשמים, היה קר מאוד, ומערבולות נראו
במים.

"איש! תחזיר אותי לים, הוא קורא לי!" צעקה הילדה בחרדה.

ומאז אותו יום החיים נמשכו באותה נקודה שהתנהלו.
הילדה ישבה לשפת הים הרגוע, ליטפה אותו וחייכה אליו.
חושבת לעצמה שאליו היא נועדה, היא נולדה איתו ואיתו היא תמות,

מקומה להישאר לידו תמיד.
בלי חלומות, בלי לחיות, בלי לשנות, חיי השתעבדות.

כזו היא - ילדה של ים.