עוד חמישים שניות העולם מתפוצץ ולאף אחד לא אכפת.
עוד חמישים שניות והעולם נעלם.
זו הפעם השנייה שדבר כזה קורה. פצצות האטום כבר שוגרו.

בראשית היה תוהו-ובוהו והם באו ותיקנו הכל.
ניקו את האטמוספירה מאבק וחלקיקים, אחר כך הם ניקו את מאגרי
המים והצנרת של העולם ורק אחרי שהם שמו את משאבי האנרגיה הם
הביאו אותנו ואז הכל התחיל...

למדנו לשרוד, לחיות, המצאנו שפות, למדנו לאהוב, לשנוא, המצאנו
את הכלכלה ולמדנו לבנות ולהרוס.
המצאנו דברים מדהימים... חשמל, מפעלים עתירי-ידע ומקורות
אנרגייה חדשים. האטום.

שנאנו כל-כך עד שהיינו מוכנים לעשות הכל כדי לנצח. לנצח את
עצמנו.
היינו כל-כך עיוורים כששילחנו את הפצצה הראשונה. והשנייה. וכל
האחרות... השנאה גברה.
המלחמות היו קשות ועקובות מדם. הפסדנו ושוב הכאוס שלט בעולם.
ושוב הם הגיעו ושוב תיקנו הכל ושוב מוקמנו כאן. טיפשות.
ואז הכל התחיל מההתחלה...
ועכשיו? עוד חמישים שניות והעולם מתפוצץ. הסוף.
ואולי התחלה של שנאה חדשה...