יושב אלוהים אי שם במרומים,
מסיט מבטו למטה ולא מאמין.

טרח הוא שישה ימים כה מפרכים,
לברוא עולם חדש עבור האנשים.

והנה שומו שמים מה רואות עיניו,
העולם מתפורר וכל מה שעליו.

הורסים את הטבע, משנים סדרי עולם,
הזיהום הוא טוטאלי, משפיע על כולם.

לא ניתן להכיר כבר את מעשה הבריאה,
השמיים והמים מדיפים ריח כה רע.

הצחנה היא ללא נשוא, אך הם לא שמים,
זו מגיעה עד למעלה אל ריבונו של אלוהים.

הכול שם מורעל מכל מיני תוספים,
כמעט ולא נותר דבר מאותו גן העדן של תפוחים מובחרים.




הכין בשבילם מאכלים טריים ומזינים,
אך הם העדיפו מיני תחליפים משונים.

ארץ בראשית כוסתה במיני מבנים ודרכים,
כבר אין כמעט כל זכר לנופים הבתוליים.

כולם מתרוצצים שם למטה, עד כלות הכוח,
מרעישים נורא עד שגם במרומים אין מנוח.

כל הזמן מריבות, מלחמות וחיכוכים.
אנושות מפונקת מלאת תסביכים.

נתן להם את החיים ממש במתנה,
מגן העדן תישאר כנראה רק שממה.

הם שם למטה הרימו את הראש,
מתגרים בבורא עולם מבלי לחשוש.

יושב אלוהים אי שם במרומים,
חוכך בדעתו, האם כדאי היה לברוא אנשים ?