ועכשיו אני למעלה, מסתכל על כולם. מה הכי קשה? בהתחלה חשבתי זה
שאנשים שוכחים שאני כאן ולא שם, אבל כשחושבים על זה - זה דווקא
מחמיא. לדעת שעדיין יש שם מישהו שדואג לי. הכי קשה זה שמישהו
אומר מזל שהוא לא פה. אנשים שחושבים שקילקלתי הכל. שאני הורס
את האוטופיה שמתחוללת בחברה שמסביבי. הם לא שמים לב איך הם
הורסים הכל בחוצפה, באלימות, בזלזול, בהתנהגות הכללית שלהם.
כמה שהם צרי אופקים.
אני לא אומר שאני רחב אופקים, הייתי רוצה להרחיב את האופקים
שלי. האמת שאני די סגור לצערי. זה קשה אבל צריך לחיות עם זה.
הכי כואב לי זה שבוכים עליי. והכי קשה זה הפעם בשנה הזאתי,
שבאים ליד איפה שאני עכשיו, ליד איפה שהתולעים אוכלות אותי
והאדמה משתמשת בי כדי לדשן אותה. אני מקווה שיצמח ממני עץ יום
אחד, כמו אח של שרה אהרונסון, או זה שהיא אהבה. אני כבר לא
זוכר.
אני כמעט לא זוכר דברים מהתקופה הקודמת שלי. אני זוכר איפה
נולדתי, איפה ביליתי את רוב החיים שלי ואת האנשים שהיו הכי
קרובים לי. נראה לי שדברים כאן לא משתנים. אני עדיין אוהב
אותה, אני עדיין מתרגש לקראת הנסיעה לחו"ל, לקראת התיכון החדש.
אבל עכשיו אני פה למעלה. אין דרך חזרה.

אני רוצה לחזור! אני לא מאמין. אני לא מוכן לוותר על כל החיים
האלה שהיו אמורים להיות לי... כבר כמה זמן אני פה? עוד מעט 5
שנים. זה אומר שעכשיו הייתי אמור להיות שנה אחרי הצבא, להתחיל
לשלוח מכתבים לאוניברסיטאות, לחזור כבר מהטיול המשותף עם
החבר'ה מארה"ב. אני יכול יותר...

הבעיה כאן שאי אפשר לסיים הכל. שם, נגיד, אם היה נמאס לי, יש
הרבה דרכים לסיים הכל. כדור בראש, לתלות את עצמי, לבלוע
תרופות, ועוד ועוד. כאן אי אפשר להתאבד או יותר נכון להתמצא,
או להתחיות. לחזור לשם, למטה, בדרך לשבור את המצבה הזאתי, את
קבר השיש, להצמיח מחדש את הבשר האכול...
תמיד רציתי לדעת מה קורה כשהכל נגמר. מישהו החליט שאני לא יכול
לדחות סיפוקים. הפעם, לדעתי, הייתי מצליח להתאפק עוד כמה שנים.