כבר ראיתי טלוויזיה, כבר הוצאתי את הכלב כבר ירקתי על השכן
מהגג.
שוב נגמר היום, שוב נגמר היום.
כבר יריתי בי.
שוב נגמר היום, כי כבר יריתי בי, כי בעיניי תמיד תחיה לנצח
האשמה, גם בעיסה האינסופית הזו שבה גם אני טובע.
אולי זה צריך להיות הסוף כי אין עוד טעם לקיום, שיהיה אבסורד,
כי אין עוד מה להגיד או מה לא להגיד וגם אם כן, אז אתה לא יודע
שאמרו את זה כבר וגם אם אתה יודע אז אתה יודע שלא אתה אמרת את
זה-לכן תחיה לנצח האשמה. אנשים שגוררים אנשים לתוך מעגל של
ריגושים מיותרים שגוררים אנשים לתוך מעגלים של אנשים מיותרים.
אם אני אכתוב כלום עמוק אולי יחשבו שאני עמוק שבעצם אני לא,
אני כלום ואפילו לא עמוק, רדוד כמו הברכה של הילדים הקטנים וגם
מלא בשתן מפה ועד הודעה חדשה, ועד שיגמר היום, כי כבר הוצאתי
את הכלבים וכבר נגמר היום.
ואם אני יוריד את הפעמון מהצוואר אולי אני ילך לאיבוד ולא
יחזור לעדר ואז שוב יגידו שאני מקורי ועמוק, כשאני בעצם רדוד,
וגם כל זה קרה בשביל שבסופו של דבר, הם ישארו עם הפעמון על
הצוואר ואני הלכתי לאיבוד, לא מרוצה מהחופש ורוצה לחזור הביתה
לאכול אבל שוב לא מוצא את הדרך מרוב שאני אינדיווידואליסט
ועמוק.
ושוב נגמר היום, ואם אני מתעורר מחר בבוקר אני יודע מה לעשות
עם עצמי כמו שידעתי אתמול ושלשום ואולי זה צריך להיות הסוף,
ואולי זה הסוף,כי כבר ראיתי טלוויזיה וכבר הוצאתי את הכלב וכבר
ירקתי על אשתו מהגג וכבר עבר היום...