טיפות, אותן טיפות גשם חזרו לחיים על חלוני.
נפגשתי איתן לרשונה,
הם הכירו אותי, את כל גופי.

טיפסו על ראשי הזהוב, והחליקו אט אט לרגליי.
ביום ההוא, הייתי מלך העולם. כל אשר רציתי היה מונח בידי.

הם הכירו את כולם. שלחו את ידיהם לגישוש,
כענפים ירוקים ההולכים
רצים
על מנת להמשיך ולגדול.

מעבר לחלון, העולם היה נראה כענן עשן אפור.
מכסה את כל משטח החיים.
אם רק יכולתי לבקוע. לגלות מה צופן לי עתידי שם. הם ידעו.
ולכן כל מטרתם היא לגדול.
לחיות.

סגור הייתי. אני.
מסביבי הדר אך מרגלות האש קוראות לי: הנני!

טיפשותי או פחדנותי מנעו ממני לראות את הניצן.
הניצן שלו חיכיתי זמן כה רב, ירוק ומבריק.

טיפות הקפה מראות את צבען בשלג:
הנני!

חלפו להן מרגלות האש.