וזה לא שלא הזהרתי אותו.
דווקא אמרתי לו: תנמיך, תנמיך את המוזיקה.
לא הקשיב. עוד התחיל לצעוק עליי: "ילד, מה אתה חושב שזה? זה
אירוע פרטי, לך מכאן".
שיעוף הוא מכאן.
זה המתנ"ס שלי, מי הוא חושב שהוא?
זבל.
זבל של בן אדם.
חארות כאלה צריכים למות.
איך? איך הוא מעז להפריע לי ולחברים שלי ככה? אנחנו בדברים
שלנו, והוא עם כל הרעש שלו, מה קרה, אי אפשר בשקט? מה ביקשתי
כבר?
כוססססעמק. כוסאמא שלו, ושל אמא שלו.
הוא עוד יחטוף.

עכשיו נראה אותך, הא? עכשיו אתה חכם הא? עכשיו כשכל החברים שלי
עליך פתאום אתה לא כזה גיבור הא? או, מה קרה? אף פעם לא חטפת
כמה אגרופים? מה אתה מתקפל, מה? כוס אמא שלך. אף פעם לא חטפת
שרשרת בבטן? גם כן, בן-זונה, לא מקשיב למה שאומרים לך הא?
אמרתי לך להנמיך, אז תנמיך כוס אמאמק יא חרא. מה אתה כבר נשכב
על הרצפה, מה... רק התחלנו.
תפסיק לצעוק כבר יא מפגר, אף אחד לא יבוא לעזור לך. בני, תביא
את הסכין. יאללה שתוק כבר (תוקע את הסכין). כוסאמק, התלכלכה לי
החולצה.


(מנסה להבין מה עבר בראש של הנער בן ה-15 שדקר את הדיג'יי
שניגן במתנ"ס השכונתי בבר מצווה לאחר שסרב להנמיך את
המוזיקה).