לרוץ בחצר הישיבה.
הוא רץ קדימה. או שלא? הוא ניסה להתרומם משכיבה והתנשם בכאב,
נושף קצף.
הוא כבר לא הרגיש מחובר למשהו.
זה לא היה חייב לקרות חשב אייל והביט בעצב למטה. הוא ראה את
עצמו, שוכב בשלולית.
קריאות מאחורנית בישרו לו שהחברים הגיעו. הקרב נגמר.
"עזרתי להם, זה לא היה כאילו שהשלכתי את חיי", הוא חשב, אבל
העצב כמו נמוג. הוא הרגיש שהוא חושב בהיר יותר מרגע לרגע.
החברים התקהלו מסביבו, מסביב לגופו. הוא ראה את יפתח החובש
מנסה לשווא לספוג את הדם עם ת.א.ים , צועק פקודות לשאר החיילים
שעמדו שם, איטיים להגיב. כמה מהחיילים לא יכלו לעצור את עצמם
והקיאו. הוא ראה את אודי, אודי שלו, מסב את ראשו ובוכה, דמעות
חסרות אונים. הוא ראה את גיא המ"מ מסדר את שאר האנשים למרדף
אחרי המבוקשים שברחו. הוא שמע במעומעם בקשות בקשר לחילוץ,
לדרדר. הוא הסתכל מסביב אבל לא ראה אף אחד אחר פגוע, מזל. "חבל
שהם מתאמצים, זהו. נגמר בשבילי".
המראות והקולות התעמעמו. הכול מסביב היה מכוסה בערפל לבן.

"מוזר איך בתוך שנייה כל הצרות הנעלמות. יעל. אודי. הישיבה.
הנטיות המהופכות."  בפנים הוא כבר העז לבטא את המילה בפנים
"הומוסקסואליות". היא כבר לא הייתה אדומה ושורפת כמו מאכלת
בלב. הכול היה נראה מצחיק. כל ההתנהלות, כל השקרים, כל הפחדים,
כל ההסתרות. "טוב, עם זה כבר לא תהיה בעיה" הוא צחק בפנים,
ואז, לאחר מחשבה, צחק גם בצחוק גדול. השמיים מעל התבהרו והפכו
לעננים אפורים. התחיל לרדת גשם.

כמו בצורה אוטומטית, הרגליים התחילו לרוץ. ריצה קלילה. הוא
זיהה את השביל, זה היה המסלול הרגיל שלו בשדות. טיפות חמימות
הרטיבו אותו. הוא עצר לשנייה, פושט את החולצה עם כתמי הדם,
זורק אותה הצידה. אחרי מחשבה הוא עצר שוב, מסתכל על הגופייה
מתחת. לבנה.
הוא הרים אותה והסתכל על הבטן, חלקה, ללא פצע. כלום.
הוא הניד את הראש בחיוך והמשיך לרוץ.

הוא תמיד אהב לרוץ. זיכרון עלה בו.
הוא בן ארבע, רץ בגן, עושה קולות של קטר. הוא חייך מהמחשבה.

הוא בן עשר, עושה סיבובים מסביב למושב. אור ראשון, נהנה לראות
את הטבע מתעורר סביבו. הוא בן

חמש עשרה. הבנים כל הזמן מתעסקים עם הבנות והוא מטביע את
המחשבות בריצה. נשימה מתקצרת לב דופק. הוא זכר גם את הפעם
הראשונה שניסה לרוץ בה בגשם. הוא רץ, רטוב כולו. וכששום דבר לא
נשאר יבש, פשט את הבגדים וצחק, ממשיך לרוץ. הוא צעיר, חזק,
קורא תיגר לשמיים, לטבע, לחיים עם הבלבולים שלהם.

בן שש-עשרה, עדיין רץ. המחשבות שורפות יותר. מצטרף אליו לריצות
אודי, החדש. העיניים שלו לוהטות גם. התחרות ביניהם לא מדוברת
אבל מוחשית ותלויה באוויר.

אודי.

הגשם היה רך וחמים, הוא נזכר.
כמו לפי פקודה, גם הסביבה השתנתה. הוא זיהה מייד את המקום. זו
הייתה הפינה בקצה של השדה, בקצה של המושב, ליד עץ האלון הגדול.
אודי עמד שם לידו, רק קצת צעיר יותר. עם פחות קמטי צער מסביב
לעיניים. הם כבר שניהם היו חצי רטובים.
הוא הסתכל על אודי וחייך. הוא שמע את עצמו אומר, "הי עירניק,
ניסית פעם לרוץ ערום בגשם?". אודי הסמיק קצת, אבל הוא כבר
הוריד את החולצה, השליך את הסנדלים, אחריהם המכנסיים והתחתונים
וזרק אותם בצל עץ האלון. הגשם טופף בחום וקור על העור. אודי
הסתכל בו לא מאמין, אבל כחלק מהתחרות הלא הכתובה שלהם, נעץ בו
עיניים במבט נחוש והתחיל להוריד את החולצה. אייל הסתכל, היה
לאודי גוף טוב. הוא חש התעוררות קלה, והסיט את המבט,קצת אדום.
הוא התחיל לרוץ, מקלל מבפנים את הרעיון, את הנועזות.

הוא רץ חזק, פסיעות גדולות, נהנה מהתחושה של הגוף, חופשי. "הי
אייל, חכה לי" הוא שמע קול מאחור, ואז קול של צעדי ריצה. הוא
לא הפסיק אבל האט קצת ואחרי שתי דקות אודי הדביק אותו. מחייך
וצועק. גם הוא צחק, דרך העפר מלפניהם, רחבה ופתוחה. הוא ניסה
לא להסתכל ולהתרכז בריצה. הגשם ירד, שניהם רטובים ומאושרים.
הסביבה התפוגגה עוד פעם והוא מצא את עצמו לבד.

הוא הסתכל על עצמו, ערום. עדיין טיפות מים על החזה, שיער רטוב
ורגליים עם בוץ. לבד בערפל הלבן.
הוא התיישב. "ככה זה התחיל". הוא חייך לעצמו. נזכר בהתלהבות
הראשונה.
או, דברים התקלקלו מאז. הוא הסתכל, זה היה כמעט קומי, החיים.
איך אבא שלו פוטר והתחיל להתחזק בתורה. לילות שישי, הוא ואודי
עושים קבלת שבת ביחד עם המשפחה שלו. איך הם נתפסו ביחד במיטה,
הכעס, הצעקות והפחדים. איך המשפחה של אודי עזבה אחר כך את
המושב, בבושה. איך אבא שלו הציב לו אולטימאטום, לעזוב את הבית
או ללכת לישיבה המיוחדת והוא הסכים. זה צרב.

שם הוא כבר לא רץ.

הזיכרונות המשיכו. השנים עברו בישיבה, הקשר עם אודי נחלש. אודי
כבר פחות ופחות ניסה לטלפן ולבוא עד שלבסוף זה הפסיק לגמרי.
היית חייב לצחוק או לבכות. אייל מצא שהוא עושה את שניהם. דמעות
ניגרות על הלחי.

הוא מצא את עצמו בחצר של הישיבה, עדיין ערום ורטוב. החצר הייתה
מלאה,  בנערים שבאו להתחזק ובמורים. אף אחד לא שם לב אליו.
כולם נראו רציניים מדי, עצובים מדי,מתביישים.  "למה באמת הם
מסתירים?" הוא כבר לא היה יכול להבין. "איך הם לא רואים שמחר
זה ייגמר?".
הוא הרגיש שוב כמו ילד. "מה הייתי עושה עכשיו, אם הייתי בן
ארבע?". הוא צחק לעצמו מהרעיון ואז צעק בכל הכוח "טוטוטו! טו,
טו, אני הומו! יש הומו בחצר!" ועוד כל מיני קולות שהוא זכר
שהוא עשה. הוא רץ בחצר וחצרץ, התלמידים והרבנים לא שמו לב
לכלום.

הזיכרונות המשיכו, כמו סרט. איך סידרו לו את יעל, בחורה ממש
חמודה שידעה והבינה. הם התארסו מהר, בגיל 18. הוא זכר את הלילה
שאחרי החתונה, איך הם עשו את זה כשהוא חשב על אודי. נראה היה
שכולם כבר שכחו מהפרק החשוך הזה בנעורים. כולם חוץ ממנו.

איך הוא התעקש לשרת בצבא בכל זאת, למרות השנה איחור והגיע
לקרבי. הטירונות, האימון, ההצבה בשטחים כבר שנה ואז - איך הוא
פגש עוד פעם באודי.

עכשיו הוא היה צריך להסב את פניו למטה מהזיכרון. הוא זכר את
השוק, את התחינה וההתעלמות ממנו, כמעט בפאניקה.
בכל זאת כמו בכל קומדיה טובה, הם שירתו ביחד בחודש האחרון.
המחשבות שלו רצו, זוכרות את הכמיהה לאודי, הפחד האיום שהוא
יתגלה ואז היום, המארב, היריות, אודי והחוליה שלו היו בעמדה לא
טובה, בסכנה, ואז הריצה קדימה.
בום.

הסביבה התבהרה עוד פעם. הוא היה בבית העלמין של המושב.  הקברים
היו מטופחים עם גינה מרהיבה והשמיים מלמעלה היו מעוננים. צופה
בהלוויה. כל המחלקה הייתה שם, המפקדים ,המשפחה עם יעל, החברים
והשכנים. הוא ראה גם חלק מהחברים מהישיבה ואת הרב. הוא ראה גם
את אודי עם החיילים, והלב שלו נצבט. אבא שלו הבחין באודי וניגש
לדבר איתו בפנים לבנים. אייל היה רחוק מכדי לשמוע אבל השיחה
הייתה קצרה ואודי הסתובב והסתלק. הוא הרגיש כמו אילם. הכול
המשיך על פי הטקס.  
אייל עבר לשבת על המצבה, צופה בקהל.
אבא שלו צפה בפנים אטומות, אמא שלו ויעל בכו וכך גם חלק
מהחברים והחיילים. הוא הרגיש זר. "את חלקם אני אפילו לא ממש
מכיר", וגם לא אכיר, הוא תיקן לעצמו בראש.
שוב, כמו בסרט צפוי מראש התחיל לרדת גשם. האנשים הסתלקו,
רטובים. המשפחה עזבה, אמא שלו נתמכת ע"י אביו ויעל, אחריהם
החברים. המחלקה נכנסה לאוטובוס ולמכוניות ונסעה. לבסוף אף אחד
לא נשאר.

אייל המשיך לצפות לאחת הפינות של בית העלמין. דמות התנתקה מצל
אחד העצים ואודי התקרב למצבה. העיניים שלו היו אדומות והמדים
היו כבר רטובים מהגשם. הוא רצה כל-כך לנחם אותו. הוא שלח יד
לאודי, לגעת בלחי שלו ולא הרגיש כלום. כמו אוויר. "זה ממשיך גם
אחרי המוות, אה?" אודי לא יוכל לבוא למשפחה שלי לחלוק את האבל
וגם הם לא יבואו אליו. "עשיתי ממש בלגן מהחיים האלו, לא?" הוא
חשב.

עוד בחור הגיע לבית העלמין. הוא ראה איך הוא מתקרב לאודי ומחבק
אותו מאחור. אודי הסתובב ובכה על הכתף שלו, מחבק את הבחור
בחזרה. זה חימם לו את הלב. "לפחות הוא לא נשאר לבד", אייל
חשב."אני מקווה שהוא יהיה מאושר, מגיע לו". החיים ימשיכו. כולם
ימשיכו. לאבא שלו תהיה פחות בושה ולאמא שלו יהיה יותר קל בגלל
זה. אודי יחווה עוד אהבות, וכך גם יעל. הם היו אנשים טובים.

הגשם שטף אותו, מנקה את הכול. "אני מאחל לכולם שיהיה טוב,
לאודי, ליעל, לאבא ואמא, לחיילים, גם לחברים מהישיבה והרב, שום
דבר לא נעשה מרוע. מקסימום פחד וחוסר ידע".
מה עוד נשאר? הוא הצטחק, "הגרוע מכל כבר קרה, לא?".
הוא קם מהמצבה. נשאר רק לרוץ בגשם. "טוטוטו! טו, טו..."
והוא רץ.

Tory Amos/ Happy Phantom
And if I die today I'll be the Happy Phantom
And I'll go chasin' the nuns out in the yard
And I'll run naked through the streets without my mask on
And I will never need umbrellas in the rain
I'll wake up in strawberry fields every day

מוקדש בהערכה לו, שימשיך לרוץ בגשם.