זה קרה מזמן, הייתי עוד ילד
הכל נשאר מעורפל ואני תמיד התנגדתי, אני זוכר טוב, התנגדתי.
היה לי כואב אבל הצלחתי, ברחתי
אני מנסה אם השנים להיזכר אבל כל שנה נמחק לי חלק קטן מהמעט
שאני כן זוכר, זה כואב.
זה התחיל יום בהיר כשהלכתי לתומי ברחוב מכיוון הטילת... וזה
קרה, בלי לשים לב זה פשוט קרה, אני נפלתי...
אותה נפילה הרסה את חיי הייתי אומר, אותה נפילה גרמה לי לכתוב
את הסיפור הזה עכשיו.
כשנפלתי לא כאב לי הרגשתי ריק... היא רצה אליי והרימה אותי
וחיבקה. זה היה כל כך מעורפל.
היא חיבקה אותי ובכתה, בכלל לא הכרתי אותה, לא הבנתי מאיפה בא
לה הבכי, התחלתי גם לבכות, לבכות יחד איתה אבל אז הבנתי שזה לא
עוזר והיא רק בוכה יותר ויותר.
ניסיתי לקום והיא לא נתנה לי, הרגשתי נשלט, שהיא שולטת עליי
ולא מרפה, היא הייתה כל כך יפה... כמובן שנמוגתי לזרועותיה בלי
לדעת דבר.
מאותו היום אני לא זוכר כלום, רק את הבחורה הזאת שגם יותר
מאוחר גיליתי שקוראים לה אפרת.
אפרת הזאת הייתה מעבירה איתי כל דקה וכל שניה ואני עדיין לא
הבנתי למה... הרי אני לא כזה יפה ולא כזה מושלם, כל חיזוריי
היו לשווא ופתאום דווקה הבחורה הכי מדהימה, והכי בעולם לא
עוזבת, נדבקת.
יום אחד היא נעלמה, הרגשתי רע נורא...
בא אליי בחור מאוד חביב בשם ירדן, בחור נאה, חסון ובריא
הוא התיישב מזועזע כולו וניסה להשמע רשמי:
שלום לך משה, באתי להודיע לך שאפרת במצבך.
הייתי מבולבל במיקצת אבל נתתי לו להמשיך.
- היא לא תוכל לחזור ולטפל בך כי עכשיו היא תחת טיפולי מאותה
הסיבה.
הוא קם והלך.
למחרת באה אליי ריבקה, האישה הנחמדה שלובשת תמיד לבן ושמה
מופיע על ליבה, היא הודיעה לי שמעבירים אותי חדר.
הייתי מבולבל, לא הבנתי במה מדובר
הכניסו אותי לחדר שבו אני מוצא את אפרתי שלי...
שנינו היינו יחד.

זה הסיפור הראשון שלי,
אני יודעת שהוא לא מוצלח אבל אני אשמח לתגובות והערות שבפעם
הבאה אני אכתוב אחד יותר מוצלח