כמה מילים כדי להצדיק את עצמי, כי יש בפרסום קטעי המחברת משום
הטרדת נפטרים בקברותיהם וטרדת החיים משלוותם, וכאב החיים כאבם
הוא, לא לי הפתרונות.


אני הייתי בסך הכל חברה של אפרת, ואפרת הייתה אחת ויחידה אין
כמוה בכל העולם כולו.

לא לי הדין והמשפט ואפילו לא למדינת ישראל. אני לא הייתי שם.
אני הייתי בשלי, ודי לי.

אבל אפרת הייתה לי בצר לי, הייתה לי באין איש זולתי אני לעצמי
ואפרת הייתה אחד האנשים הבודדים שקבלו אותי כמו שאני, עם כל
הקושי שיש בזה. אפרת השאירה אחריה מילים שמנחות אותי, צוואה
רוחנית, ומאחר ואפרת שייכת היום לעולם האמת, קמתי אני בדחילו
ורחימו לפתוח, ולהווי ידוע לי שאני אדם פשוט מישראל להבדיל
אלפי הבדלות מאפרת, עם זכויות ועוונות, אבל מותה של אפרת
הביאני חו"ח לכדי חשש פיקוח נפש לחומרה ולא נותר בי עוד כוח כי
כבד ממני אובדנה מאוד מאוד ואין בידי פתרונים לקב"ה מדוע לקח
את העפרוני הזך את אפרת גיל הצדקת ולא אותי, והרי אני לא בנאדם
טוב כמוה.

למה הוא לוקח תמיד את הטובים שביננו

אין היתר הלכתי לפרסום המחברת והצער שהיא עלולה לגרום לאנשים
שעודם בחיים, כאבים והמומים, בני משפחתה של אפרת כי אין מי
שינחם.

לא אני, אליפלט, לא השטן, לא בית משפט, ולא עורך דין, לא בית
הכלא, ולא משטרה יכולים להשיב את דמה השפוך.

מה שכן, "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
אפרת, כשבאה לבקר אותי באה בחצאית  וכבדה את תורת ישראל, ואני
אמרתי למרצה שלי שכדי לכתוב על אדם כמו אפרת צריך אדם להכיר הן
את נפלאות הבעל שם טוב והן את חיי אישים של פלוטרכוס.

אפרת, במותה, ציוותה עלי את החיים.
צדיקים במיתתם קרויים חיים.


ולכן, למרות שלא עלי המלאכה לגמור, אין  אני פטורה מלהמשיך
אותה.
יסלח לי אלוהים ויכפר עלי יום כיפור ומזבח אם אני פוגעת במי
מבני משפחתה או מוקירי זכרה של אפרת.

לכן בדחילו ורחימו אני מעלה לאתר קטעים שנכתבו לזכרה, בתקווה
שמי שיקרא אותם ידע באמת מי הייתה אפרת גיל:

לא נאנסת מהקיבוצים, לא "בחורה עם בעיות במיניות",
כי אם גיבורה לוחמת ואמיצה, סמוראית אמיתית יפה וטובה.
ולא מקשיבה.
חומר ליצירות אומנות שיכתבו אחריה, כי זהו מבחינתי החסד האחרון
שאני יכולה לעשות עבורה:
לספר עליה.
לא כי אני טובה כמוה, אלא כי קראתי את פנחס שדה ואת חיי אישים
של פלוטרכוס, ואפרת בשבילי הייתה אחד מהאנשים האלה וכבד אובדני
מנשוא כבד מאוד.